ניתן לבחור שפות אחרות לצפיה באתר
You can choose to view the site in other languages
מאמרים אקראיים

  • מדוע שונאים כל כך את היהודים?

    בימינו האנטישמיות מרימה ראש במקומות שונים בעולם, הקריאות "יהודים החוצה" שוב נשמעות ברחבי תבל, ניאו-נאצים מתארגנים בגרמניה, מכחישי שואה פועלים בצרפת ובשבדיה, מנהיגים שחורים מלבים הסתה גזענית בארה"ב, ויהודים נרצחים במרכזי הערים בדרום אפריקה. ברחבי העולם ישנם מאות קבוצות המפיצות תעמולה אנטישמית. וכדי לזכות באימון הציבור, הם מסוות את נטייתן לאנטישמיות, אולם דעותיהן פורצות בנאומיהם של המנהיגים וברמה המקומית.

    קרא עוד...


  • מדוע שונאים כל כך את היהודים? המשך

    על השאלה שהצגנו באתר: מה ההסבר הרציונלי לאנטישמיות, הגיעו מעט מאוד תשובות. כנראה שאין הסבר רציונלי לתופעה ומקומה בתחומי המסתורין של הנפש

    היסטוריונים בכל הדורות, לא הצליחו להסביר בדרך ההיגיון את תופעת השנאה. היו מי שתלו את שנאת הגויים כלפי היהודים בדרכי ההתנהגות השונים של היהודים, וחשבו שאילו נהגו היהודים אחרת, ניתן היה למנוע את התופעה. אבל ההיסטוריה הוכיחה ומוכיחה, שהאנטישמיות הייתה גמישה מאוד מבחינת הצורך שלה בסיבות. פעם שנאו את היהודים כי היו עשירים, ופעם שנאו אותם כי היו עניים. פעם רדפו אותם משום שהתבדלו משאר העמים, ופעם רדפו אותם דווקא משום שביקשו להתערות בקרב העמים. פעם בזו להם משום ששמרו על דתם, ופעם בזו להם דווקא משום שנטשו את דתם. כלומר, הסיבות לא היו אלא תירוצים. שנאו את היהודים משום שהם יהודים.

    קרא עוד...


  • אתגר חשיבה

    חידה אחת, אפופת מסתורין, מעסיקה זה מאות שנים את חשיבתם של היסטוריונים, חוקרים, סופרים והוגי דעות.

    ההיסטוריה זורמת בקצב הזמן. העולם הולך ומשתנה. תרבויות מתנוונות ונכחדות. אימפריות קמות ונופלות. דבר אחד אינו משתנה, אינו נעלם. זהו העם היהודי. שהמשיך להתקיים על אף הסכנות, האסונות, הפגיעות וניסיונות ההשמדה. הוא הוספד, ולאחר מכן קם לתחייה מבין המתים. "מעולם", התבטא הסופר י' מור, "מעולם לא שרד עם כה קטן זמן כה רב מול אסונות כה גדולים!".

    קרא עוד...

מנוף אקסלוסיב

אתה נמצא כאן::   עמוד הבית חברה ומדינה חינוך ילדים משבר החינוך - המשך הערכה וסיכום
RSS
משבר החינוך - המשך הערכה וסיכום PDF הדפסה אימייל
נכתב ע"י מנוף    שלישי, 29 דצמבר 2009 01:58

 

נדמה כי ההסבר נעוץ במשבר הערכי הקשה בו מצויה החברה הישראלית כולה. מערכת החינוך, כחלק מן החברה הישראלית, כשלה מלעמוד כחומה ערכית בצורה כנגד תחלואי חברת המערב. אכן, רבים הם המצביעים על העובדה כי מערכת החינוך מהווה כיום מראה המשקפת את המתרחש ברחוב, מחוץ לכותלי בתי הספר, וזאת במקום להוות מרכז של חוסן בפני נגעי הזמן ומודל מוסרי לחיקוי, להטמעת ערכים ולקדום השגיות ומצוינות במובנן החיובי.
על המשבר הערכי, ועל מערכת החינוך המהווה דמות מראה, במקום מחסום, לריק הערכי-חברתי, אומרת שרת החינוך, הח"כ פרופ' יולי תמיר, במסגרת דיון בועדת החינוך של הכנסת:
"המצב שנוצר במדינת ישראל הוא של מערכת חינוך שמשקפת את האלימות החברתית ומשקפת את חוסר הביטחון הערכי החברתי. אנחנו חברה מבולבלת מבחינת הערכים שלה ומבחינת המסרים שלה ולכן נראה לי שזה ציפייה בלתי ריאלית בעליל שמורה יכנס לכיתה ויעמוד כאוטוריטה, כי אין אוטוריטה בחברה שלנו. זה לא יכול להיות שהמורים יהיו איזה משהו מנותק מזה, שפתאום ילד שחי בעולם שאינו אוטוריטטיבי בכללותו, יחווה חוויה אוטוריטטיבית. ...
המחלה הזאת היא עמוקה מדי, היא ערכית מדי, היא קשורה למבנה החברה שלנו ולכן כל הפתרונות שאנחנו מציעים הם קצף על פני המים. הם לא יעשו שום דבר. אין תרופה לבעיה החינוכית במדינת ישראל. השאלה האמיתית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, שאין לי תשובה עליה ... היא איך בחברה, זה בעיקר נוגע לחינוך החילוני ... איך בחברה אנרכית יוצרים לקונות של אוטוריטה ... לעשות איזה שהוא "סוויטש" כזה זה כמעט בלתי אפשרי. אצלנו התחושה של האנרכיה הרגשית והערכית היא יותר גדולה בגלל המשבר המתמשך שאנחנו חיים בו ולכן זה גם משתקף בכיתות. ... יש אנרכיה רגשית, שאנשים נמצאים במצב של מצוקה, של בלבול, של תהייה לגבי המקום שהולכים אליו. ... האנרכיה הרגשית הזאת היא התופעה הכי עמוקה היום בחברה הישראלית והיא גורמת לזה שאנשים נמצאים בהתגוננות ואנשים שנמצאים בהתגוננות בחברה שהיא לא מובנית לא יודעים איך לפעול בהקשרים חברתיים. לפעמים זה יוצא באלימות, לפעמים זה יוצא בפסיביות. ... ביחס לפתרונות אפשריים – אני חושבת שלא מדובר פה בשינוי מבני".
אף מאיר שניצר, עורך "מעריב" לשעבר, עומד על נקודה זו, בכותבו במאמרו "על משבר האמונה ועל פלאי הדור" עוד לפני למעלה משנות עשור:
"קשה להצביע על הזמן והנסיבות שבהם הותנע התהליך אשר חולל את הפיכתה של ישראל מחברה של אמונה ואידיאלים לחברה של רדיפה אחר הרווחה החומרית. עכשיו העיניים נשואות אל שיפור מצבו של "האני", ואפילו אין הדבר יכול לבוא אלא על חשבונו של הכלל. בני נוער מתרבים והולכים חולמים על שיבה אל הגלות, ובלבד שתהייה גלות מצופה זהב. במה מאמינים צעירי ישראל? את הציונות הם כלאו זה מכבר בין מרכאות של זלזול. היא בעיניהם אוסף של מליצות ששרד מימי קדם. לא נוח להם לחיות במדינה בעלת משימות לאומיות קשות. מוטב להיות ככל העמים, חופשיים מכל עול.
ואולם קשה לעדן את השאיפה להצליח בקריירה ו"לעשות כסף" ולהפכה לנשוא של אמונה. ככלות הכל, גם בחברה חומרנית מבינים שחומרנות אינה עניין שאדם יכול, או צריך, למסור את נפשו עליו. נשאר אותו חלל ריק שהוא המאפיין הראשי של החברה הישראלית בשנים האחרונות. נהפכנו לחברה חסרת אמונה. צריך לדבר על ישימון אמוני גדול. הטבע אינו סובל ריק. גם טבע האדם כך. במקום שם אין אמונה, חוגגת האמונה התפלה.
החברה הישראלית החילונית, שהשתחררה מכבלי כל אמונותיה, הייתה טרף קל לכל מה שמשמש לו לאדם בן זמננו כתחליף לאמונה: הורוסקופים מופיעים בכל העיתונים וכתבי העת, מדריכים של עולם תועה בסבך הצפוי והעתיד להתרחש; אסטרולוגים מנבאים על מאורעות השנה שלפנינו וחוזים את גורלם של יחידים ושל עמים. כתות תמהוניות עושות נפשות בקרב נוער שהריק השאיר אותו רעב לחוויה רוחנית. אלילים של זמר ושל ספורט חדרו לחלל הריק שבנשמה. דבקות של מוסיקת "רוק" תפסה את מקום ההתלהבות הרעיונית, או הדתית. באווירה שבה כל תחליף משגשג והרעב למוצר האמיתי מטביע חותם של הכשר על זיופים לא מעטים, גם מרפאי פלא זוכים להצלחה.".
ברוח דומה, מתאר לאחרונה העיתונאי מנחם בן את מצבו העכשווי של הנוער הישראלי, מצב המשקף את פני החברה:
"זוהי תמצית ההוויה התרבותית של הנוער הישראלי. ספרים הוא כמעט ואינו קורא. ההתעניינות האינטלקטואלית, הלאומית והמוסרית שלו קרובה לאפסית. גיבוריו הם כוכבני טלביזיה למיניהם, כולם צעירים וצעירות, יפים ויפות, והוא מאמץ לחלוטין את ערכי הדור החדש. ... גם במגרשי הספורט אנו רואים את הנוער הזה, מיטמטם ומתקרנף עם ההמון האלים והשונא נגד הקבוצה היריבה. ... הקוד המנצח הוא: חבר שירי שטנה לאורח שלך, תעליב אותו, תדרוך עליו, תזרוק עליו חזיזים. רק כי הוא לא מהקבוצה שלך." .
אף גב' אילנה נולמן, מנהלת חטיבת הביניים 'היובל' באריאל, מסבירה לאחרונה את השינוי ההוראתי שהתחולל בעשורים האחרונים, והוביל לכניעת המערכת בפני תסמונות שליליות של החברה:
"היעד הנכסף של מערכת החינוך, זה שנים, הוא תעודת הבגרות. בתהליך ארוך שהחל בשנות השמונים ... התחולל שינוי משמעותי בהגדרת תפקיד המורה, ממחנך בעל תודעת שליחות חברתית למורה בעל מקצוע שירותי; כלומר, הוראה במובנה הטכני: הקניית מיומנויות.
כל זאת נעשה, לדברי חוקרים, מתוך ויתור על חשיבה כוללת, המשקללת את הנדרש להכנת תלמידים לקליטתם בשוק העבודה, עם שאר צורכי ההכנה לחיים: כגון אחריות למשפחה, השתלבות בקהילה, תרבות, אחריות אזרחית ולאומית. המכוונות המקסימלית של בתי הספר להכנת התלמידים למבחני הבגרות, בגיבוי ההורים והחברה, אינם מאפשרים למורים להכין את תלמידיהם לחיים, לעסוק בחינוך ערכי, חינוך לזהות יהודית ציונית.
כך נוצרת בקרב התלמידים בבתי הספר מציאות מנוכרת, חסרת רלבנטיות ומתסכלת, המובילה לחוסר מוטיבציה ולכישלונות לימודיים מציאות זו משפיעה באופן שלילי ביותר על יחסי התלמיד, המורים וההורים. ...
כך הולכים אנו ומאבדים דורות של תלמידים/אזרחים, החשים כי אין מושיע בבתי הספר וכי הוא הפך למוסד המסמל את קיפוחם וחוסר הצלחתם.
מערכת החינוך, הנדרשת להתמודד ולפתור תסמונות שליליות של החברה הישראלית, עומדת מולן חסרת אונים לחלוטין, כי החברה אינה מסוגלת לתמוך בה. ... המדיניות ההוראתית שהמורים נדרשו ליישם שללה מהם את הכלים החינוכיים-הערכיים הנחוצים כדי להתמודד איתה.
כך נוהגת מערכת חינוך השרויה בחוסר אונים, נגועה בפופוליזם ובעכשוויזם מסוכן. זוהי נחמה פורתא שמערכת החינוך היא בבואתה של החברה הישראלית המתפרקת מסמכויותיה בבית, בבית הספר, ברחוב, במקומות העבודה ואף בצבא." .
***
ברור כי מערכת הערכים אותה מאמצת מערכת החינוך, היא המשתקפת לאחר מכן בנתוני האלימות, המשמעת וההישגים. ואכן, החולשה הערכית לא מאחרת לתת את אותותיה. עובדה זו זכתה לאחרונה לחיזוק במחקר שערך דר' אריאל כנפו מאוניברסיטת בן-גוריון, אשר בדק ערכים כגורם מונע מפני שימוש בסמים ובאלכוהול אצל מתבגרים. דר' כנפו קובע כי 'ערכים של פתיחות מעודדים שימוש באלכוהול וסמים'. דר' כנפו קובע בממצאיו:
"ערכים של פתיחות לשינוי, כגון: עצמאות, חופש, סקרנות, הרפתקה – מעודדים שימוש באלכוהול ובסמים. בעוד ערכים של שמרנות כמו: מסורת וביטחון, הובילו לשימוש פחות. בתי ספר דתיים מדגישים את ערכי המסורת, בעוד בבתי ספר ממלכתיים מדגישים את ערכי ההדוניזם והריגושים ועל כן הדיווחים לגבי שימוש בבתי ספר ממלכתיים רבים יותר.
בנוסף, הבדלים ערכיים בין בתי הספר השונים, ניבאו את שכיחות השימוש באלכוהול ובסמים. דגש על ערכי ביטחון, הרמוניה, יציבות, וטוב לב הובילו לתוצאה שונה מבתי ספר ממלכתיים המחנכים לריגושים והדוניזם." .
אנשי ציבור ומומחים רבים עומדים על הקשר בין ירידת המשמעת וההישגים לבין החולשה הערכית המאפיינת את המערכת. מעידה לאחרונה שרת החינוך לשעבר, הגב' לימור לבנת:
"בראייה שלי הפכנו מאוד ליברלים, יותר מדיי. אנחנו לא רוצים להקשות על התלמידים אלא להקל עליהם. זה הוביל לחוסר משמעת ומביא לירידה בהישגים וליותר אלימות בכיתות. יותר מזה, הדבר הוביל לחוסר דרך ארץ, גם כלפי הורים וגם כלפי מורים. ... אין שום משמעת, אין שום כיוון, אין שום כבוד" .
וכן קובעת פרופ' מולי להד, מהמרכז לפיתוח משאבי התמודדות במכללה האקדמית תל-חי:
"ההחמרה ברמת האלימות בקרב ילדים ובני נוער נובעת ממספר גורמים. הגורם הראשון קשור בעובדה שמעמד החינוך נפגע. כאשר מעמד החינוך נפגע, סף האלימות עולה מיד. ... לבני הנוער קשה להעסיק את עצמם בשעות הפנאי. הם לא יודעים כיצד לבלות בשעות הפנאי, ולכן הם רובצים שעות ארוכות מול הטלביזיה וחשופים למסרים האלימים המועברים באמצעותה."  .
בדומה, קובע פרופ' גיורא שוהם, קרימינולוג, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב:
"אני חושב שהרקע לעלייה ברמת האלימות בקרב בני הנוער קשור בנורמטיביות. אין מערכת שמציבה גבולות להתנהגות בני הנוער. המשפחה הגרעינית איבדה במקרים רבים את הסמכות ההורית. בית הספר לא נותן ערכים בכלל. הוא מכין לבחינות והקו המנחה הוא להגיע לכמה שיותר הישגים לימודיים. בית הספר לא מסמן גבולות ונורמות. במקום שיש גבולות ונורמות ברורים, אין אלימות." .
אף דר' נמרוד אלוני, מרצה לפילוסופיה חינוכית בסמינר הקיבוצים ובבית ברל, קובע (עוד בשנת 1996) כי:
"המדע, הטכנולוגיה והמינהל התקין אינם יכולים לבוא במקום מידות מוסריות. ... יש לדחות את המגמה הרווחת בימינו, המעמידה כמטרת החינוך את המצוינות הביצועית-הישגית.".
ברור על-כן כי הפתרון לתחלואי מערכת החינוך אינו יכול להתבסס על שינויים מבניים, ארגוניים או מוסדיים. השינוי הוא עמוק יותר, מהותי ובסיסי יותר. הוא שינוי ערכי.
באותו הקשר, כותב פרופ' דב לנדאו, מורה משך 50 שנה בכל הרמות, מפקח על הוראת הספרות והלשון, מרצה לספרות וראש המחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן:
"בלי פתרון בעיות המשמעת החמורות, בלי פתרון בעיות האלימות, בלי פתרון הבעיה של התערבות ההורים (בניגוד למעורבותם) אפילו בקביעת הציונים, ובלי קביעת חובותיהם של התלמידים – אין כל תקווה. שינוי מבנים ומסגרות לא ישנו מצב זה, ואת העובדה שאין דנים בערכי האומה, באנושות, בדת וכדומה, ולא מתייחסים לדרכי ההוראה ולכלים הדידקטיים." .
בהתאם, אף פרופ' יעקב כץ, מנהל המרכזיה הפדגוגית במשרד החינוך קובע:
"הגענו אולי ללב הבעיה. אנחנו לא מדברים על הישגים אלא על אותם הגורמים שיש להם קשר אינהרנטי להישגים ואולי אפילו קשר סיבתי. ... למשל משמעת, למשל אלימות, למשל יחסי הורים מורים, למשל מורה ומורה. המצב קשה ... אין היום בבית הספר אמצעי הרתעה, אין. המורים מפחדים להתעמת עם התלמידים על הדברים הכי בנאליים. אין אפשרות להוציא תלמיד מהכיתה ... אי אפשר לשלוח תלמיד הביתה, אי אפשר להזמין את ההורים לשיחה מפני שההורים יכולים לסרב, אי אפשר להעביר תלמיד מכיתה לכיתה בלי הסכמת ההורים ... ברגע שאין לך שום אמצעי הרתעה אין משמעת.".
***
מערכת החינוך מנווטת ללא כל מצפן ערכי. זהו הגורם המקשר בין דלות ההישגים ובין פריקת עול המשמעת – שני תחלואיה המרכזיים של מערכת החינוך. כפי שמעידים מומחי החינוך, הפתרון אינו טמון בשינוי מבני או מוסדי כלשהו. תשובה לשיממון הערכי-חברתי, אשר תאפשר למערכת החינוך להציע לתלמידיה תחליף ממשי לפיתויים הנגישים מחוץ לכותלי בית-הספר - וכיום אף פלשו אל תוך חציריו - נעוצה בקיום מהפיכה ערכית. ככל הנראה, רק אימוצה של גישה ערכית, אשר תהפוך את המוסד הבית-ספרי למוסד שהוא בראש ובראשונה מוסד חינוכי ולאחר מכן מוסד לימודי, תוכל לספק חלופה בת קיימא לריגושי הרחוב, הטלביזיה והאינטרנט.
הריק הערכי-תרבותי אליו נשאבו מערכת החינוך ותלמידיה בעשורים האחרונים עוררו על-כן רבים לחשוב 'מה אבד לנו ואימתי', וכיצד ניתן להשיב לחינוך בישראל את זוהרו. במסגרת חשבון הנפש הנעשה על-ידי מחנכים ומעצבי המדיניות החינוכית בישראל, ובעקבות תחושת חוסר האונים נוכח המצב הנוכחי, החלו רבים לטעון כי אובדן הדרך נעוץ במידה רבה באובדן הזהות היהודית ובנטישת ערכי הדת והמסורת. כך, עוד בשנת 1995, בראיון שהעניק, קובע נשיא המדינה לשעבר, מר משה קצב:
"מאז קום המדינה התפתחו בחברה הישראלית שתי תופעות חמורות: ... בורות בכל הנוגע ליהדות, וניכור מוחלט לערכי דת ומסורת שמגלה אוכלוסיית התלמידים בזרם החינוך הממלכתי-חילוני. ועל כן נשאלת השאלה, האם אין תפיסות היסוד של מערכת החינוך, שנקבעו בימי בן-גוריון, מצריכות בחינה מחודשת כדי לקרב תלמידים מהזרם החילוני לערכי הדת והמסורת? כלום לא צריכה להיבדק הדרך שבה מנסה מערכת החינוך להגשים את תקוות אחדותו של עם ישראל? אישית, אני בהחלט מחייב את החינוך הדתי על פני החילוני. ואף על פי כן, אני שואף להגברת האחדות בעם, ולהגברת הזיקה לדת, לעם ולמדינה.".
ואכן, רבים כיום מצביעים על ההתנתקות מן השורשים ועל ההתנכרות לערכי הדת והמסורת היהודית כעל סבות מרכזיות להתחוללות המשבר העמוק, ויתרה מכך – כאמצעים להתמודדות עמו. בהתאם, אימוץ מחודש של ערכי יסוד אלו הוא היכול לשמש אותו מצפן ערכי-תרבותי לו משוועת מערכת החינוך. דעתו של מר אמנון דנקנר, עורך 'מעריב' במאמרו (משנת 2003) על-כן ברורה וחד משמעית:
"כבר קשה לפתוח את העיתון בימים האחרונות בלי לחטוף בפנים עוד איזה ממצא נורא על הידרדרות החינוך בישראל, על הבורות והבערות שבהן מציירים את התלמידים במערכת בתי הספר. הנחמה היחידה שאפשר למצוא בנתונים החדשים שהתפרסמו השבוע הייתה, שלצד זה שתלמידי ישראל משתדכים להם בהתמדה מדכדכת בתחתית הרשימה של העולם המתקדם בהישגים לימודיים, הם מובילים בהיעדרויות מבית הספר. לאמור: הנעדרים מרוויחים רווח נקי כשהם מבריזים, משתמטים מן המערכת המטמטמת ואולי אולי, הם מנצלים את הזמן הגנוב לפעילויות פחות מועכות מוח, כמו צפייה בסרט, קריאת ספר, או סתם רביצה בחוף הים, שלעתים דומה שאף היא מזיקה פחות מישיבה על ספסל הלימודים. ...
ההיעדרויות התכופות אינן למדות רק על מאיסת התלמידים בבתי הספר שלהם, אלא גם על בעיה גדולה הרובצת בתחתית התופעה המחרידה של הידרדרות החינוך בארץ: הן חלק מהתופעה הכוללת של פריעת המשמעת במערכת החינוך. ... זה לא יכול להיות מוסבר רק בצפיפות של הכיתות מטעמי תקציבים מקוצצים ואף לא ברוח החדשה יותר, הסלחנית יותר, הפסיכולוגית יותר והחופשית יותר המנשבת במערכות החינוך בעולם בעשורים האחרונים. גם לא במה שמכנים הרוח הישראלית החופשית.
האם יש קשר בין פריעת המשמעת לבין דלות ההישגים הלימודיים? אין ספק שיש ושתי התופעות באות ממקור אחד וחבוקות זו בזו. זה לא רק העובדה הפשוטה שאי אפשר ללמד באמת בכיתה שבה רעש מתמיד ויחס מזלזל ופוגעני כלפי המורים. זה עמוק יותר. ... משום שמשמעת מוטמעת, טבעית, שאין כופרים בה, אינה יכולה לבוא כדבר הנכפה כמערכת כללים נוקשה שתנסה לתפקד פתאום מול בית, רחוב וטלביזיה – הסביבה הטבעית המיידית של הילדים ובני הנוער – שהם פרוקי עול כמעט לחלוטין.
בעיית המשמעת, כמו בעיית הלמידה, מקורה באיזה ריק תרבותי מפחיד, המכרסם והולך עשור אחרי עשור במערכת החינוך כשם שהוא מכרסם בחברה כולה. התרבות הישראלית במובנה הרחב מתפקדת כשהיא מנותקת מן השורשים שלה יותר ויותר. אין לה מהיכן שתינוק מסורות, נימוסים, דרכי התנהגות, משמעת, יחס ללימוד שהם עמוד השדרה של כל תרבות, של כל מערכת חינוך.
אין מאיפה, אף על פי שבעצם יש ועוד איך: קיימת המסורת היהודית המפוארת שהצמיחה דור אחרי דור של יודעי ספר, אנשי תרבות, שהרו את תרבותם והעשירו באורח מזהיר תרבויות אחרות. אולם החברה הישראלית החילונית עומדת חסרת אונים מול השאלה כיצד להתחבר למסורת הזאת; שהיא דתית במקורה, בתכניה וברוחה, בעוד רוב מניינה של החברה הישראלית לא רק חילוני, אלא הולך ומתרחק, ומואס וסולד יותר ויותר מכל דבר שריח יהודי נודף ממנו.
בינתיים לא רק שלא נמצא לכך מענה שיכול לשרת את התרבות הישראלית ואת מערכת החינוך, אלא שאנחנו הולכים ומרחקים מכך, וכל התרבויות התותבות שאנחנו מבקשים להרכיב על עצמנו אינן מביאות ברכה אלא להפך.
לא תקציבים יעזרו כאן, לא החלפה של שיטות לימוד ואף לא העלאת הקרן הירודה של מעמד המורים. החברה הישראלית לא מצאה את עיקר נפשה התרבותית, כשהיא תמצא את הדרך לחבור אל שורשיה התרבותיים האותנטיים זאת תהייה התחלת השיקום. גם, ובעיקר של מערכת החינוך."
אף העיתונאי מנחם בן התעורר לאחרונה לשאול שאלות נוקבות באותה הרוח, ומציג השלכות חמורות של ההתנתקות מן השורשים, והפעם בהיבט הלימודי-הישגי:
"אני שואל שוב, בפעם המאה: איך זה שהתנ"ך, ספר הספרים של חיינו, ... בסיס העולם הרוחני המערבי כולו, הפך לדחוי כל כך בסדר היום של ילדינו? אני גם יודע בדיוק את התשובה: מערכת החינוך השחיתה את לימודי התנ"ך בצורה בל תיאמן, כפי שהשחיתה את לימודי העברית בכלל. ...
אחרי שהממונים של הוראת התנ"ך בבתי הספר הבטיחו שינוי והבטיחו שכל המושגולוגיה האקדמית השוטה תיעלם משיעורי התנ"ך, הנה לפני כמה שבועות נבחן הבן שלי, תלמיד כיתה י"א, בתנ"ך, ונשאל שוב על "מצוות קזואיסטיות ואפודיקטיות" (מין מונח גרמני מטומטם מתוך ביקורת המקרא הגרמנית, עניין טפל ומיותר לגמרי). לא ייאמן. ובזה עדיין מאכילים את ילדנו. אחר כך מתפלאים שהתנ"ך מזכיר להם רק חובות לימודיות מעיקות.
הרי אפשר היה להדביק את הנוער ואת הארץ כולה באהבת תנ"ך נפלאה אילו רק היו עושים את מה שצריך לעשות (למשל, מלמדים את התנ"ך כפשוטו, להקריא ולקרוא בו ולהבין אותו כפשוטו). ... הנוער אינו יודע להקריא פסוק תנ"כי אחד בפשטות ובטעם.
לכן, שאנחנו רואים את המבט החלול והריקני בעיני חלק גדול כל כך מתלמידי ישראל, אל נאשים אותם. זה לא הם – זו המערכת. היא זו שדיכאה את הרוחניות שלהם, את המילוליות שלהם, את העניין הלימודי והאינטלקטואלי הטהור שלהם.
יוצאים מכלל זה הם תלמידי ישיבות ההסדר של בני עקיבא. כאן ניכרת עדיין, פה ושם, אינטלקטואליות אמיתית, דבר שהוא כמעט בל יימצא בתיכון הישראלי החילוני. ... נזקי היסוד של התיכון לא במהרה ינוקו ולא בקלות יתוקנו." .
אכן, כפי שכבר ציינו, בעקבות החיפוש אחר פתרונות החלו מומחים ואישי-ציבור לערוך השוואה בין מגזרי החינוך השונים בארץ. השוואה זו הוכיחה כי מגזרי החינוך החרדי והממלכתי-דתי הוכיחו עמידות בפני נגעי העת הזו ותחלואיה, ללא התפשרות בתחום ההישגי. למעשה, כפי שהראנו, הנתונים העדכניים מוכיחים כי תלמידי מגזרים אלו אינם נופלים בהישגיהם מחבריהם מהמגזר הממלכתי, וזאת תוך שימור יסודות המשמעת ותחושת השייכות לבית-הספר, לקהילה וללאום. עובדות אלו מצביעות על כך שקצה החוט לפתרון הריק התרבותי ותחושות הניתוק והבלבול המאפיינות כיום את מחוזות החינוך נמצא קרוב. קרוב מאוד.
***
ברור כי השינוי המתחייב כיום הוא יסודי ומעמיק, ומעצם טבעו יחייב התמודדות עם הנחות יסוד מוטעות ואף דעות קדומות, בעיקר מצד אוכלוסיית ההורים. זאת, כפי שמוכיחה התגובה הבאה, תחת הכותרת "ההורים החילוניים בפאניקה". במקרה זה, כתבות שפורסמו בעבר בעיתון "הארץ" התריעו בפני סכנת "חזרה בתשובה" האורבת לתלמידי בתי הספר הממלכתיים, בשל חוברת בנושא התפילה הנלמדת בבתי הספר הללו. רשימות אלו הביאו לתגובתה של כותבת נוספת, מן המגזר החילוני, המתייחסת באירוניה ובלעג לתחושת הפחד והחרדה התוקפת את הציבור החילוני במקרים כאלו. והיא כותבת:
"הבהלה הזאת מאפיינת את מצבו של הציבור החילוני בארץ. הציבור הזה שהוא רוב גדול בארץ, נוהג כמיעוט נרדף החרד לזהותו. כל גילוי קטן של ניסיון להחדרת מוטיבים יהודיים או דתיים לעולמו, גורם לו לעמוד על רגליו האחוריות ולהגן על עצמו. ... ואולם הפחד החילוני בן ימינו לא מתייחס לכל זהות שהיא. זה כישלונה של היהדות החילונית: שבעשרות שנות קיומה לא גיבשה לה קווי מתאר תרבותיים ברורים.
משום כך מגיבים הורים חילונים בפאניקה כשילדיהם פוגשים, באמצעות מערכת החינוך, בסידור התפילות או בדף גמרא: להורה החילוני אין מה להציב מול הסדר הקדמוני העולה בבהירות רבה מתוך הספרים הללו. הוא יודע זאת, וחושש שילדיו, שעל כושר השיפוט שלהם אינו סומך, יבחינו גם הם בעובדה זאת ויפנו למקום שיש בו תשובה לכל שאלה. ...
לגופו של עניין, מה נורא כל כך אם יכירו התלמידים כמה מושגי יסוד ביהדות? מה בדיוק יקרה להם אם ידעו להבדיל בין דף גמרא לדף סידור? אותם הורים שנזעקים לסלק את ילדיהם מהכיתות סיפרו להם בוודאי משהו על הנצרות ועל האיסלאם. הם מעונינים שילדיהם ירכשו השכלה כללית".
ואולם מהי הברירה העומדת בפני החברה הישראלית וציבור ההורים והמורים? המשך העלייה בכל קיץ של 7%-10% באלימות בני הנוער ושימוש בסמים? המשך המצב בו לא עובר יום ללא מקרה חמור של אלימות נוער, כולל רצח, דקירות, תקיפות קשות ופגיעות גופניות עד כדי סיכון חיים? המשך מצב בו רבים מבני הנוער האלימים נשלחים למעצר-בית עקב תפוסה מלאה בבתי המעצר? המשך העלייה הדרמטית בהתאבדות בני נוער, אשר צמחה פי 3 תוך 10 השנים האחרונות?  המשך המצב בו 92% מהמורים נתקלים באלימות כלשהי מצד תלמידיהם, וכרבע מהמורים מדווחים על תחושת חוסר אונים מול תלמידיהם?  המשך המצב בו 38% מתלמידי היסודי קובלים כי מורים מעליבים אותם ופוגעים בהם, ו- 36% המציינים כי המורים אינם מאמינים בהם ובהצלחתם?  המשך המצב בו 40% מבני הנוער מדווחים שבבית ספרם יש תלמידים צורכי סמים? או המשך המצב בו 30% מהתלמידים אינם מעריכים חיובית את מוריהם מבחינה מקצועית ו- 47% מדווחים כי רק מורים בודדים מהווים עבורם דוגמא אישית ?
ויפה קריאתה הנרגשת של הגב' אילנה נולמן (מנהלת חטיבת הביניים 'היובל' באריאל), המעידה לאחרונה, מתוך ניסיונה האישי כמנהלת וכמחנכת, על הצורך בשינוי מהותי כולל, הכרוך 'ביושר מקצועי ובאומץ פוליטי'. גב' נולמן כותבת:
"מערכת החינוך נמצאת זה שנים בתהליך משברי ארוך, מתסכל ומסוכן, והגיע הזמן לחפש מתחת לפנס, שם מצויה התשובה הכואבת. ...
עמוד השדרה של כל מערכת החינוך הוא המנהיגות החינוכית שלה, אך בישראל מנהיגות זו עדיין לוקה בחסר ובחסך עמוק ביותר ואינה מסוגלת עוד לשאת בנטל החברתי המוטל עליה – הכשרת דור העתיד לתפקוד אזרחי מוסרי ראוי. המחנך בישראל נתון לבלבול ולתסכול תמידיים עקב מסרים כפולים וסותרים הבאים ממערכת החינוך ומהחברה, וחסר את התנאים והכלים הבסיסיים להצלחתו ולהצלחת תלמידיו. ...
כולם מדברים על חשיבות ומרכזיות החינוך בחברה, אך בפועל לא נעשית חשיבה מערכתית, אמיצה ומקיפה על החוליים, הכשלים והמחדלים של המערכת. השינויים הרבים הנערכים שגויים לרוב ואינם מביאים כלל לשיפור העיוותים המבניים של מערכת החינוך, לשדרוגה ולהתאמתה לצרכים האמיתיים של חברתנו. ... התקציבים הקיימים רובם מספיקים, אך אינם מנותבים נכון.
על כן דרושים יושר מקצועי ואומץ פוליטי, הן כדי לבחון את הקיים בעיניים פקוחות, הן כדי להציע רפורמה מערכתית ומשמעותית והן כדי להוביל לשינוי הנכון והרצוי. ... חובה עלינו לראות מצב משברי זה כבסיס לשינוי המהותי שצריכה המערכת לעבור, כעוגן לצמיחתה ולהבראתה." .
אנו תקווה כי אכן תשכיל המנהיגות החינוכית בישראל להפיק לקחיה, בין היתר על בסיס הנתונים אשר קובצו וההקשרים אשר הוצגו בחוברת זו. התוויה ערכית הנשענת על ערכי הדת והמסורת היהודית - אשר תפארתן מאז ומתמיד על העמדת אומתנו כמגדלור בין האומות לעניין איכות החינוך המוקנה לבניה ולבנותיה - תהווה גם עתה מצפן נאמן להשטת מערכת החינוך מעין הסערה אל חוף מבטחים.

 

 

שתף מאמר זה: שתף מאמר זה: Google Del.icio.us Digg Facebook Technorati


עדכון אחרון ב-ראשון, 30 מאי 2010 05:04
 

תגובות  

 
# ערן יונגר 2012-05-29 23:48
ראשית מאמר מקיף יסודי ומקצועי.
2 הארות: א. כאשר הדיון עבר למגזר הדתי והחרדי. חסרים הרבה נתונים השוואתיים שיכלו לבסס את תוכן המאמר כנראה, בצורה מקצועית יותר. למשל נתוני אלימות,שכרות נטילת סמים ועוד. כל הנתונים שהובאו בפרוטרוט ביחס לחינוך הממלכתי, כמעט ולא קיימים ביחס לחינוך הממ"ד והחרדי! כך שההשוואה התיחסה בעיקר על רקע סוגיית אקלים המשמעת, וניסיון לבסס את יכולת החשיבה הנרכשת בחינוך החרדי למרות הידע החסר במקצועות כלליים. אבל במידה רבה ללא נתוני אלימות התמכרויות וכיו"ב העיקר חסר מן הספר.
ב. המאמר מאוד ארוך ומפורט, כדאי לכתוב תקציר כולל גרפים שממקד את עיקר ההשוואת ומאפשר לקורא ההדיוט לקרוא ולהתרשם.
ה' עמכם.
ערן.
תגובה | תגובה עם ציטוט | צטט
 

הוספת תגובה

השימוש במערכת התגובות הוא רק כאמצעי לדיון ולא לשם פגיעה באף אדם, דעה או קבוצה. צוות האתר מבקש לשמור על כללי נימוס, להמנע משפה פוגעת או בוטה. אין לאתר מנוף אחריות על תוכן המודעות אך אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לערוך או למחוק הערות שלא עומדות בכללים הנ"ל. גלישה נעימה!


קוד אבטחה
רענו