ניתן לבחור שפות אחרות לצפיה באתר
You can choose to view the site in other languages
מאמרים אקראיים

  • אלוקים והשואה

    מאבדי האמונה גם הם מגשימים בעצם מציאותם את הכתוב בפרקי התורה

    קרא עוד...


  • היום על ניסים, מתן תורה, שבת ומצוות בימינו

    עומר כפיר שואל מדוע לא רואים בימינו נסים כמו בעת יציאת מצרים? לדבריו, הוא כחילוני, היה הופך למאמין אילו היה מתרחש נס קטן!

    קרא עוד...


  • מדוע שונאים כל כך את היהודים?

    בימינו האנטישמיות מרימה ראש במקומות שונים בעולם, הקריאות "יהודים החוצה" שוב נשמעות ברחבי תבל, ניאו-נאצים מתארגנים בגרמניה, מכחישי שואה פועלים בצרפת ובשבדיה, מנהיגים שחורים מלבים הסתה גזענית בארה"ב, ויהודים נרצחים במרכזי הערים בדרום אפריקה. ברחבי העולם ישנם מאות קבוצות המפיצות תעמולה אנטישמית. וכדי לזכות באימון הציבור, הם מסוות את נטייתן לאנטישמיות, אולם דעותיהן פורצות בנאומיהם של המנהיגים וברמה המקומית.

    קרא עוד...

מנוף אקסלוסיב

אתה נמצא כאן::   עמוד הבית מנוף מולטימדיה חיים לאחר המוות - גלגול נשמות חייים שלאחר המוות
RSS
חייים שלאחר המוות PDF הדפסה אימייל
נכתב ע"י מנוף    שלישי, 29 דצמבר 2009 03:02

משחר ההיסטוריה עוסקת האנושות בשאלת החיים שלאחר המוות. השאלה, אם ישנם חיים לאחר המוות אם לאו, מגלמת בתוכה שתי גישות מנוגדות – גישה אחת טוענת שהאדם הוא מנגנון חומרי, ביולוגי ומכניסטי בעיקרו, והשנייה טוענת שהאדם הוא מערכת שעיקר הווייתה רוחנית. הדיון בנושא זה התחדד בעיקר במאה הי"ט, בעקבות השינויים היסודיים שחלו אז במבנה החברה, ובעיקר בעקבות השתלטותה של הגישה החומרנית (מטריאליסטית) על מוקדי ההשפעה בתחומים רבים.

 

 

עד לפני עשרות שנים בודדות, הממסד המדעי הרשמי נקט גישה חומרית, הגורסת שהעולם כולו הוא חומר ללא רוח. אמנם, רוב אנשי המדע הבכירים, בעבר ובהווה, החזיקו בדעה כי קיים באדם, כפי שקיים בעולם, כוח רוחני הנותן חיוניות לכל, אולם הביטוי הפומבי לדעה זו הוגבל מאוד על ידי גורמים אנטי-דתיים. הרוח נחשבה להמצאה ולאשליה של בני האדם. היו שטענו, שכשם שהכליות מפרישות פסולת נוזלית, כך המוח מפריש מחשבות; אפילו תהליך המחשבה היה אפוא לדבר גשמי לחלוטין. אנשים אלה האמינו, שמה שאי אפשר לבדוק בכלים מדעיים - אינו קיים במציאות. את החומר אפשר לבדוק - יש מסה, אנרגיה, מהירות, זמן, תאוצה וכן הלאה. אבל את הרוח, הם סברו, אי אפשר לבדוק לפי אמות מידה אלה. דעה זו נובעת מזיהוי פעולות מופשטות ורוחניות, כמו החשיבה, עם הפעולות החומריות של הגוף. נעשתה משוואה שלפיה האדם שווה לגוף, כלומר לסך כל המולקולות שבו, ותו לא.

במחצית השנייה של המאה ה-20 חל שינוי בעמדת המדע, והחלה התייחסות גוברת והולכת אל האדם כמורכב מרוח וחומר גם יחד. שינוי זה חל לנוכח ההוכחות המדעיות המתרבות והולכות לקיומן של נשמה ושל חיים לאחר המוות. במשך השנים קמו עוד ועוד אנשי מדע אשר החלו להודות, לאור ההוכחות שהוצגו בפניהם, שאין הסבר לעובדות שתועדו, מלבד ההסבר הרוחני-דתי שלפיו יש לאדם חיים רוחניים נצחיים וקשר לעולמות עליונים.

על קיומה של הנשמה באדם מצטברות הוכחות משלושה סוגים:

•    מתוך ידיעה סובייקטיבית.

•    מתוך תורת הקוונטים שבמדע הפיזיקה.

•    באמצעות מדע הפרפסיכולוגיה.

כאמור, גם בעלי תפיסת העולם החומרית מאמצים כיום מבט רוחני יותר על החיים, שעיקרו הוא כי יש הוויה רוחנית עמוקה מאוד לאדם. בעקבות המסקנה זו, בא חיפוש אחר תכונותיה של הוויה זו, ומתברר כי החלק הרוחני שבאדם צמא ל'מזון' רוחני דווקא.

החומר המוגש לפניכם בספר זה עוסק בהוכחות לקיומם של חיים לאחר המוות באמצעות הפרפסיכולוגיה ותחומים הנושקים לה. הסיפורים המובאים לא נבדקו והם מובאים כמו שהם; אין ספק שרבים מהתיאורים אינם מדוייקים עד לפרט האחרון, אבל עצם העובדה שפורסמו כל כך הרבה תיאורים המתארים מודל של תופעות על-טבעיות מהווה חומר למחשבה, ועל כן הגשנו את הדברים כאן.

לא נגענו כלל בהיבט הדתי-יהודי של הנושא, אלא בתחום הקרוב למדעי, ואנו מקווים להביא בעתיד גם את שפע החומר התורני הקיים. החומר המוגש כאן מקיף אמנם את הנושא, אך קיימת ספרות ענפה נוספת. בהמשך החוברת ובסופה ניתן למצוא הפנייה אל ספרות זו.

סף המוות - NDE - Near Death Experience

אירועים אלו מאפיינים מוות קליני:

•    דום לב

•    תאי המוח אינם מקבלים חמצן

•    העדר פעילות מוחית - אין גלי מוח

•    ירידה בטמפרטורת הגוף ושיתוק מערכת התחושות

•    הגדרה לחוויית סף המוות:

•    חוויה רוחנית מיוחדת שחווה מי שגופו מת מוות קליני ושב להכרה מלאה.

מה קורה לאחר המוות ?

שאלה המטרידה חוקרים שונים היא מה קורה לאדם אחרי מותו. האם קיימת דרך לדעת זאת? לגבי אלה המאמינים בהישארות הנפש למרות ההינתקות מהגוף,  השאלה היא בעלת אופי מרתק ביותר. לעתים קורה שפוקד את האדם אסון - יהיה זה התקף לב, תאונת דרכים, או כל אירוע קשה אחר - ולמזלו מצוי בסמוך צוות רפואי וציוד החייאה. על אף שהחולה מת, כלומר הוא לא נשם ולבו לא פעם, הצליח הצוות להחיותו. נשאלת השאלה: אולי אנשים אלה שהיו שם, במקום שלאחר המוות לפי ההגדרה הרפואית, וחזרו, אולי הם יכולים לחשוף משהו מן המסתורין האופף את הנושא?

בביטאון הרפואה הבריטי הופיע מאמר הסוקר את הידוע כיום מבחינה מדעית על החיים שלאחר המוות. החומר מבוסס על דוחו"ת של חולים שעברו דום לב או היו מעורבים בתאונות קטלניות ושחייהם הושבו להם בדרך נס. מתברר, שקיימות תכונות משותפות בסיפורי האנשים. רוב הניצולים סיפרו על האצה מוגברת בחשיבה ועל האטה בזמן. כולם ציינו את העדר הפחד ואת שלוות הנפש שזכו לה. רבים דיווחו על זיכרון פנורמי, ועל שחזור החיים לנגד עיניהם. תכונה משותפת נוספת לכל הניצולים היא האוטוסקופיה, דהיינו הסתכלות הנפש מן הצד על הגוף השוכב ועל ההתרחשות, וכן תכונה של דפרסונליזציה, ההרגשה ש'אינך קיים עוד', על כל פנים לא בצורה שהיית קיים קודם. מרבית האנשים שהיו בסכנת חיים, תיארו גם חוויות מיסטיות וטרנסצנדנטליות: שמים צבעוניים, מראות חריגים, תחושה של מציאות שמימית, אור שאין דומה לו. הדמיון המדהים בין הדיווחים הבאים מארצות שונות, מבני תרבויות שונות ומתקופות שונות, מחזק את האמונה שניתן להסיק מן הסיפורים מסקנות אמינות.

חוקרי חוויית סף המוות

להלן רשימה של חוקרים שתיעדו מאות ואלפי חוויות של אנשים שחוו את סף המוות:

א. ד"ר ריימונד מודי, ד"ר לפסיכיאטרייה באוניברסיטת וירג'יניה, נחשב לאחד החלוצים בתחום מחקר זה. מודי ראיין 150 אנשים שחוו את חוויית סף המוות. בספרו 'החיים שלאחר החיים' (1975) הוא מעלה סברות של מדענים שניסו להסביר את התופעה תוך התכחשות לאפשרות של חיים לאחר המוות, ומבטל אותן אחת לאחת.

ד"ר מודי ושני ספריו

ב. ד"ר אליזבט קובלר-רוס, פסיכיאטרית מדטרויט, היא מומחית בעלת שם עולמי בנושא ההיבטים הפסיכיאטריים של המיתה. היא בחנה במשך 20 שנה למעלה מאלף אנשים שחוו את סף המוות. היא פרסמה ספרים ומאמרים מדעיים רבים, ביניהם: On Children’s Death; 'על מיתה ומוות'. קובלר-רוס התמחתה בטיפול בנוטים למות ותיעדה עשרות מקרים שבהם תיארו אנשים את מותם הקליני. ד"ר רוס כותבת בספרה 'על מיתה ומוות' כי מסקנתה לאחר 20 שנות מחקר היא: "... שהגוף הגשמי שלנו הוא בעצם רק הגולם, המעטה החיצוני של הישות האנושית. עצמיותנו הפנימית, האמיתית, ה'פרפר' שבתוכנו, היא בת אלמוות ומשתחררת ברגע שאנו מכנים בשם מוות. אני יודעת מעל לכל ספק, שיש חיים לאחר המוות".

ג. פרופ' איאן סטיבנסון, פרופ' לפסיכיאטרייה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת וירג'יניה, חקר ביסודיות, יחד עם צוות מדענים, 20 מקרים של אנשים שחוו את סף המוות. את מסקנותיו פרסם בספר Twenty Cases Suggestive of Reincarnation ובעוד ספרים ומאמרים. פרופ' סטיבנסון מתאר באופן ביקורתי ביותר הן את ספקותיו והן את מסקנותיו. לאחר ניתוח מעמיק, תומכות מסקנותיו באמיתות החוויות.

אחד מספריו של קנת רינג

בנושא סף המוות: 'פרוייקט אומגה'

ד. ד"ר קנת רינג, פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת קונטיקט, חקר במשך שנים מקרי סף מוות. את ממצאי מחקריו פרסם בספר Life at Death (החיים בתוככי המוות) וכן בספרים נוספים. מסקנתו היא: "ממשיך להיות לנו קיום הכרתי לאחר מותנו הגופני". ד"ר רינג מציין שעל פי הסוקר ג'ורג' גאלופ מ'מכון גאלופ' חוו את חוויית סף המוות כשמונה מיליון בני אדם בארה"ב.  הוא מציין שכ-37% מהחולים שעברו חוויות של סף מוות זכרו ותיארו בפירוט מפליא את הנעשה בסביבתם בשעה שניסו להחיותם.

ה. ד"ר ג'ורג' ריצ'י הוא נשיא אקדמיית ריצ'מונד לרפואה ויו"ר המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים 'טאוורס'. ריצ'י ערך מחקר מקיף, וראיין מאות מקרים של סף המוות לאחר שעבר בעצמו את החוויה. את מסקנות מחקריו העלה על הכתב בשנת 1978 בספרו 'חזרה מן המחר'.

ו. ד"ר צ'ארלס גארפילד, פסיכולוג קליני במכון לחקר הסרטן של אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנציסקו. חקר עדויות של סף המוות אצל חולי סרטן ברגעיהם האחרונים. ממצאיו תואמים את תיאוריהם של החוזרים ממוות קליני.

ז. קרליס אוסיס, פסיכולוג, חבר בהתאחדות האמריקנית למחקר פסיכולוגי, ראיין 877 רופאים, והם סיפרו על חזיונות חוליהם בשעת מיתתם. כמעט כל הרופאים הללו היו מאוחדים במסקנה שיש חיים הכרתיים כלשהם אחר המוות. שם ספרו הוא: At The Hour of Death.

הפסיכולוג קרליס אוסיס

ח. ד"ר מוריס ראולינגס, קרדיולוג באוניברסיטת טנסי. בדק 300 חולים שעברו חוויה של סף המוות. את מחקריו פרסם בספר 'מעבר לסף המוות'.

ט. ד"ר מייקל סאבום, קרדיולוג מאטלנטה, ושרה קרויציגר, פסיכיאטרית מפלורידה, חקרו 61 גברים ונשים בני 19-76, על אודות חוויות סף המוות שעברו. כל הנחקרים הוקלטו. ד"ר סאבום ניגש לבדוק את התופעה בספקנות מרובה וסבר שמדובר בהזיות. הוא התמקד במחקרו בחוויה שבה יוצא ה'מת' מתוך גופו ומשקיף מרחוק על פעולת הצוות הרפואי, העמל על הצלתו. לאחר בדיקה יסודית מצא ד"ר סאבום שהפרטים שזכרו החולים היו מדויקים להפליא. הוא השתכנע שאין מדובר בהזיה, ופרסם את מחקרו בכתב העת של ההסתדרות הרפואית בפלורידה בשנת 1978.

שער ספרו של פרופ' רוברט קסטנבאום,

'האם יש חיים אחר החיים?'

י. פרופ' רוברט קסטנבאום הוא פרופ' לפסיכיאטרייה. הוא עסק במשך שנים במחקר הגריאטרי ובשאלות של החיים והמוות, ואסף מידע בתחום סף המוות ובנושאים קשורים.

יא. פטריק ואן-ראסל חקר במשך חמש שנים את תופעת סף המוות. הוא פרסם את מחקריו בספר 'המעיין השחור'. בספר זה הוא דוחה את טענתו של רונלד סיגל, מדען אמריקני, שטען כי מצא הסבר ביו-כימי להזיות ולחזיונות של אלה שהוכרזו כמתים מבחינה קלינית ושבו לחיים. סיגל: "במוח של כל אחד מאתנו יש מנת יתר של סמים טבעיים, המשתחררת ברגע המוות, וגורמת להזיות ולחזיונות". ואן-ראסל כתב בתגובה לטענתו של רונלד סיגל בלשון זו: "מהר מאוד גיליתי, כי רונלד סיגל לא בדק אפילו מקרה אחד, וכי כל התאוריה שלו הייתה באמת תאורטית. בעצם, הוא התוודה בפני כי הוא לוחם ב'התפשטות השנאה להשכלה במדע' ".

הדיון באמיתות חוויית סף המוות

חוויית סף המוות עברה על מיליוני אנשים, מתרבויות שונות ובגילים שונים.   יש טוענים שמקורן של חוויות אלו בהזיות שמייצר המוח סמוך למיתה. אם כן, כיצד נסביר שרבים מן ה"מתים" ידעו לספר את שהתרחש סביבם ובחדרים סמוכים בפרטי פרטים?  אילו היה מדובר בהזיות, התיאורים היו משתנים מאדם לאדם, שכן עולם האסוציאציות של כל אחד מושפע ממקום גידולו, מסביבת חייו ומן התרבות שהוא בא ממנה. אולם כפי שנראה בהמשך, כל החווים את חוויית סף המוות מתארים שלבים זהים של החוויה.

היו שטענו שהחוויות נגרמות בעקבות קריאה על חוויות כאלו. טענה זו מופרכת בקלות, היות שהיו גם אנאלפבתים, שלא נחשפו לספרות וגם לא לכלי התקשורת, שחוו אותן החוויות. טענה נוספת ניסתה להסביר את התופעה כחזרה על חוויות הלידה, אולם ההסבר אינו מתייחס לרוב פרטי התופעה, ומה שמוסבר אינו עומד כלל בפני הביקורת המדעית.

ד"ר מודי מסכם: "המרואיינים - כולם אנשים יציבים, ללא הפרעות נפשיות. הם מנהלים חיי יצירה נורמליים בהחלט. הם מספרים על ניסיונם כעל עובדה, ולא כעל חלום או הזיה. הם זוכרים פרטים מדויקים מכל שעבר עליהם, והניסיון חרוט בזיכרונם בבהירות, ללא שמץ של ערפול. במוחם אין ספק בריאליות של ניסיונם. ... יש להדגיש, כי כל האנשים שחוו את החוויות הללו היו משוכנעים כי הן אמנם התרחשו, וכי היו אמיתיות וחשובות. סיפוריהם שזורים בהערות מסוג זה: 'כאשר הייתי מחוץ לגופי, הייתי מופתע מן המתרחש..., לא הייתי מסוגל להבין דבר, אבל זה היה אמיתי, ראיתי את גופי כל כך ברור..., לא הייתי במצב שהייתי יכול לדמיין דברים ... מוחי פשוט פסק להפיק מחשבות".

"אף אחד לא חזר משם" - האמנם?


הטענות נגד  התשובות בעד

שכיחות התופעה היא מקרית.

30 שנות מחקר; מאות ואלפי עדויות ממחקרים.

 

העדויות מוגבלות בכמותן. סקר 'גאלופ': בארה"ב לבדה חוו כ-30 מיליון איש את החוויה (הבדיקה נערכה ע"י מכון גאלופ באופן מידגמי, והנתונים באחוזים שנתקבלו בסקר תורגמו למספר המוחלט המופיע כאן).

העדויות נגבו זמן רב לאחר חוויית סף המוות.

מחקרים רבים חקרו מיד לאחר החוויה.
העדים שכחו או הוסיפו פרטים. באחד המחקרים היו מעורבים 877 רופאים שחקרו את התופעה בשעת הפטירה. לא ייתכן שכולם עשו קנוניה למען הצלחת מחקרם.

השאלונים נכתבים תחת פיקוח מדעי ומתוך הקפדה על קריטריונים מדעיים.

חוויות אלו מקורן בהזיות שמייצר המוח.

תיאורי הנחקרים הם מדויקים ומפורטים, לעתים עד לפרטי פרטים של המתרחש ושל הסביבה – דבר שאינו אופייני להוזים. אילו היה מדובר בהזיות הן היו משתנות מאדם לאדם; אך לכל התיאורים קווים משותפים, ודמיון מדהים בין הדיווחים, אף על פי שהם באים ממקומות שונים, מתרבויות שונות ומתקופות שונות.

התאורה בחדר הניתוחים גרמה לחוויית האור הרוחני.

רבים עברו חוויה זו מבלי ששהו בחדר ניתוח והושפעו מן התאורה שלו.



החוויות נובעות מרקע דתי של האדם.

 

הן נובעות מקריאה על חוויות דומות; זוהי מעין החייאה של מה שלמד או קרא.    החווים הם ילדים ומבוגרים, דתיים ושאינם דתיים, יהודים וגויים, משכילים ונבערים, ביניהם אנשים שלא למדו קרוא וכתוב מימיהם, מתרבויות רחוקות – והחוויה בכל זאת זהה.

החווים לא מתו למעשה.

מבחינה רפואית המוות הוא חד-משמעי – הלב דומם וגלי המוח מפסיקים לפעול.

פירוט השלבים בחוויית סף המוות

סדר האירועים בעדויות אינו תמיד זהה. רבים תיארו רק חלק מהאירועים; ייתכן שחווייתם הייתה חלקית וייתכן שאינם זוכרים את כל אשר חוו. ככל שהמוות עמוק יותר ואורך זמן רב יותר, כך הסיפור עשיר יותר.

אלה 11 השלבים שמרכיבים את החוויה. פירוט ביאור ועדויות יבואו בעמודים הבאים.

א. ההיפרדות - יציאה אל מחוץ לגוף.

ב. אוטוסקופיה - הנשמה יודעת את הקורה בסביבתה.

ג. גוף רוחני.

ד. המנהרה.

ה. פגישה עם ידידים וקרובים.

ו. ישויות זוהרות - מלווים או מדריכים אפופי אור.

ז. האור.

ח. תקשורת באמצעות העברת מחשבות.

ט. סקירת החיים - כל מעשי האדם מפורטים לפניו.

י. השיבה - נשאבים חזרה אל הגוף.

יא. כל אדם נושא תפקיד.

א. ההיפרדות - יציאה אל מחוץ לגוף

רבים סיפרו שנשמתם ריחפה מעל הגוף ובסביבתו - הם חשו תחושה חזקה של העדר פחד, רגיעה, שלוות נפש ושלמות; הם שמעו במו "אוזניהם" את הרופאים מכריזים על מותם; הם חוו הרגשה חדשה ומוזרה של ניתוק מעצמם ומן הכבלים של הגוף.

"אישה אחת סיפרה לי: 'הייתי בבית החולים, אך הם התקשו למצוא מה מחלתי. ורופאי, ד"ר ג'יימס שלח אותי למטה לבדיקת כבד, כדי לעמוד על טיב המחלה. משום שהייתי אלרגית לתרופות רבות, הם ניסו תחילה את הנסיוב על זרועי. לא הייתה כל תגובה, והם החלו במלאכה. לפתע קרה הדבר - כשהזריקו לי את הנסיוב, חדל לבי לפתע מלפעום, וחדלתי לנשום. שמעתי את הרופא, שהיה רכון מעליי, ניגש לטלפון, ושמעתי בבהירות כיצד הוא מחייג. שמעתי אותו אומר: "ד"ר ג'יימס, גרמתי למותה של הפציינטית שלך, גב' מרטין". הרגשתי שאינני מתה, וניסיתי לנוע או לומר להם, ולא יכולתי. כשניסו להחיות אותי, שמעתי אותם נוקבים בשם הזריקה שהם עומדים להזריק לי ובכמות הנוזל, אך לא הרגשתי את המחט ננעצת בבשרי, ולא הרגשתי כלל שנגעו בי".

"ידעתי שאני נפטרת, אך לא יכולתי לעשות דבר, כי אף אחד לא שמע אותי. יצאתי מתוך הגוף, אין לי ספק בכך, כי ראיתי את גופי מונח על שולחן הניתוחים, ושמעתי את הרופאים 'מוותרים' עליי. הרגשתי נורא, כי לא רציתי למות".

עדות לד"ר מודי

"ראיתי אחות אחרת מנשימה את גופי. אני זוכרת היטב כיצד נראה ראשה מאחור. אחר כך ראיתי כיצד מכניסים לחדר את המכונה, וכיצד חיברו אותי אליה, ונתנו לי הלם חשמלי. ראיתי כיצד הזרם מקפיץ את גופי מן המיטה, ושמעתי את חריקת עצמותיי. זה היה נורא ואיום. ראיתי את הצוות הרפואי מכה אותי על החזה ומעסה את רגליי, וחשבתי לעצמי: 'מדוע הם עובדים כל כך קשה, הלוא טוב לי עכשיו' ".


 

ב. אוטוסקופיה - הנשמה יודעת את הקורה בסביבתה

האדם רואה את גופו שוכב, בשעה שנפשו צופה מן הצד.

סקירת הגוף והסביבה בבהירות רבה.

רבים ידעו לספר את שהתרחש סביבם ובחדרים סמוכים בדיוק רב, עד לפרטי פרטים. הם ראו ושמעו כל הנעשה בסביבתם בזמן היותם מתים מוות קליני.

הפסיכולוג אלעזר לוי, מנהל 'מכון מורג להתפתחות הומניסטית' בחיפה: "מכונית פז'ו הגיחה מסיבוב, לא עשתה סיבוב טוב והתהפכה עלינו. מיכל הדלק התפוצץ ואז איבדתי את ההכרה. טיילתי ברחבי בית החולים בבאר שבע, אשר לא הכרתי אותו קודם, ואשר אחר כך ידעתי עליו כל דבר: איפה חדרי הרנטגן, והמחלקות השונות. איבדתי את התחושה של מרחב וזמן. ראיתי את הכול בו זמנית, כאילו נמצאתי בכל האולמות והחדרים בבת אחת".

דוגמה קלסית היא זו של החייל האמריקני ג'ורג' ריצי', שבדצמבר 1943 סבל משפעת, והתדרדרות פתאומית במצבו גרמה למה שנראה כמותו. רופא הוזעק, ותעודת הפטירה נחתמה. תשע דקות לאחר מכן הבחינה אחות בסימנים קלושים של חיים, וזריקת אדרנלין ללבו הביאה להתאוששותו. ריצ'י זכר בבירור כיצד מצא את עצמו מופרד מגופו ומרחף באוויר אל עבר עיר גדולה; אחר כך שב אל בית החולים, סקר כמה גופות, הכיר את הטבעת שעל אצבעה של אחת מהן ולאחר חיזיון דתי, שב והתאחד עם גופו. מאוחר יותר הוא היה לפסיכיאטר וכתב ספר על ההתנסות שידע, 'חזרה מן המחר' (Return From Tomorrow).

"מקרה המדווח על ידי גברת קימברלי קלארק, עובדת סוציאלית שטיפלה בחולה מריה, במחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים בסיאטל, וושינגטון. מריה קיבלה דום לב, וכאשר התעוררה דיווחה על חוויה של סף המוות. היא סיפרה לא רק את המתרחש בחדר בזמן שהצוות ביצע החייאה, אלא גם: 'תשומת לבי הוסבה למתרחש בכניסה לחדר מיון, ומיד מצאתי את עצמי שם'. היא נתנה תיאור של סביבת בית החולים, למרות שהגיעה אליו בלילה, והובאה באמבולנס סגור היישר לטיפול נמרץ, כך שלמעשה לא הכירה את הבניין כולו. עוד היא מספרת: 'תשומת לבי הוסבה לבליטה בקומה שלישית של הבניין, חשבתי את עצמי שם, ומצאתי את עצמי מתבוננת עין בעין בנעל טניס שניצבה על יד החלון, בגובה קומה שלישית, מול המדרגה'. היא נתנה תיאור מדויק של הנעל, עד לפרטים הקטנים ביותר. העובדת הסוציאלית טרחה וחיפשה את הנעל, ומצאה אותה, כמובן, מחוץ לחלון. בדיקת הנעל העלה כי כל הפרטים שמסרה מריה היו מדויקים בתכלית".

ג. גוף רוחני

הרוח נטולת גוף גשמי. היא בעלת גוף רוחני שקוף.

החוזרים מהמוות סיפרו, שהיה להם גוף אחר, אך הם התקשו מאוד לתארו.

"עדיין הייתי בגוף, לא גוף פיזי, אלא משהו דומה לאנרגיה... שקוף, רוחני, ולא חומרי".

ד. המנהרה

חלק מן החוזרים סיפרו שבעזבם את הגוף, הם עברו דרך מנהרה אפלה ובסופה ראו אור גדול.

"רווחת ביותר הייתה ההתנסות של ניתוק מהגוף הפיזי ונסיעה במנהרה ארוכה. לא אחת נשמע ברקע רעש לא נעים כצלצול או זמזום, אך לעתים נשמעו צליליה של מוזיקת ניצחון".

גבר, שנחבל קשות בתאונת אופנוע ולבו דמם, סיפר: "חשתי שאני נע לאורכו של עמק עמוק וחשוך. החושך היה כה מוחלט, שלא יכולתי לראות דבר. למרות זאת החוויה הייתה נהדרת".

ה. פגישה עם ידידים וקרובים

המצויים אצל גוססים יודעים לספר שבשעת יציאת נשמה הם מזכירים שמות של אנשים שהיו קרובים אליהם. רבים מהחוזרים סיפרו שאחד או יותר מבין קרובים וידידים שנפטרו באו לקראתם ושמחו לראותם.  במחקרם של קרליס אוסיס וארלנדור הרלדסון בנושא חזיונות שעל ערש דווי, Death of Hour the At, מתואר שרוב רובם של החולים חשו שהחוויה שעברו היא מעין ליווי אל "הצד האחר": לעתים אלוקים או מלאך בא לקראתם, אך לעתים מזומנות הרבה יותר, המלווים היו מכרים שנפטרו.

"'הרגשתי בנוכחותם של המון קרובים וידידים שנפטרו המרחפים בחדר ... הרגשתי שבאו להגן עליי או להנחות אותי ... לקבל את פניי. ידעתי שהכול יהיה בסדר, ורציתי להמשיך ולהתקדם'. אך היא שמעה את קולה של אמה המנוחה אומר לה לחזור על עקבותיה, וכך עשתה".

... אחד האנשים שראיין ד"ר מודי פגש את המלווה שלו בשלבים ההתחלתיים של המוות. הוא סיפר שמיד לאחר שעזב את גופו הוא מצא שמלווה אותו נוכחותו של חבר בשם בוב, שנפטר לאחרונה: "יכולתי לראות אותו במוחי, וחשתי כאילו הוא נמצא שם, אבל זה היה מוזר. לא ראיתי אותו כגופו הפיזי. יכולתי לראות דברים, אבל לא בצורתם הפיזית, ויחד עם זאת באותה בהירות, את מראהו, הכול. ... זה היה כעין גוף שקוף, ויכולתי לחוש כל פרט שלו. ... חזרתי ושאלתי אותו 'בוב, לאן אני הולך כעת? מה קרה? האם אני מת או לא?' והוא מעולם לא ענה לי, מעולם לא אמר מילה". בסופו של דבר, לאחר ששמע את הרופאים אומרים שהוא ימשיך לחיות, בוב נעלם ולא חזר עוד. "היה זה כמעט כאילו הוא חיכה עד שאעבור את הגבול האחרון, ואז היה אומר לי". כך מסכם האיש.


 

ו. ישויות זוהרות - מלווים או מדריכים אפופי אור

היו שפגשו דמויות נעלות בלתי מוכרות שבאו להדריכם, "דמות על-טבעית, 'יצור של אור', שתפקידה הוא, כנראה, לעזור למת החדש למקם את חייו בעבר, בהקשר כללי: אנשים שהתנסו בחוויה טענו לא אחת שכל חייהם עברו בבהירות לנגד עיניהם ".

"הנק נפצע אנושות בתאונת דרכים כאשר היה בן 19. ... הוא מצא עצמו בחדר גדול עם כמה יצורים זוהרים. יצור אחר, בהיר יותר, נכנס אל החדר וניגש אליו. 'האם יודע אתה היכן אתה נמצא?' נשאל הנק. כשענה בחיוב, הייתה התגובה, 'מהי תשובתך?'. 'כשהוא אמר זאת', אומר הנק, 'היה זה כאילו ידעתי את כל שהיה מאוחסן במוחי. כל מה שהכרתי מתחילתם של חיי ידעתי מיד. ... היה לי ידע שלם, מקיף' ".

"היו מסביב שחייכו אליי, ידעתי שהם מודעים לנוכחותי, אך הם לא נתנו ביטוי למודעותם".

[מתוך עדותה של הלן נלסון]

ז. האור

רבים סיפרו על אור. על ישות של אור שכולה אהבה, שהם נמשכו אליה ומאוד התענגו בה. הם מתארים תחושה של מציאות שמימית במחיצת אור לבן מבהיק וזוהר; תחושת אהבה אמיתית. תחושות של התאחדות, רוגע, קלות, טוב, אושר ושמחה. היו שהחליפו דברים עמה באמצעות העברת מחשבות.

החוויה השאירה רושם רב על המספרים, רובם ככולם. מכל שלבי המסע, נראה כי לשלב זה ההשפעה העמוקה ביותר על חייהם של מי שהיו על סף המוות. "בנוכחותו של אור זה הם חשו ... עדינות וחמלה, מוזרות עד להדהים, ששינו את ... השקפתם על חייהם. ... ניסיונותיהם לדבר על כך משקפים את העובדה שבלשון הרגילה אין מילים מתאימות למסור את החוויה האמיתית של אור זה ואת האירועים ... תחת הדרכתו".

"שלווה. חזרה הביתה. זה מוזר, מכיוון שמעולם לא הבעתי זאת במילים. התחושה הייתה כאילו אני שב הביתה. זה היה נפלא, זה היה מקסים. וזה היה כל כך חמים... סוג אחר של חום. קבלה, קבלה אמיתית".

"'ידעתי שאני נפטרת, ... יצאתי מתוך הגוף. אין לי ספק בכך, כי ראיתי את גופי מונח על שולחן הניתוחים. פתאום ראיתי אור, זה היה אור עצום".

"היה זה אור נפלא ואדיר, מבריק, נוצץ ועוטף ... בעל שפע רוחני נשגב ... אהבה אותה לא ידעתי בעולם הזה. ... חשתי התקשרות להוויה. הייתה זו עוצמה מלאה רחמים. רצון עליון ההווה מתוך עצמו. הרצון קרא לי לבוא אל השפע הנצחי המופלא. היה זה כוח נשגב, שדה מגנטי של אור, אהבה, רחמים ורצון, אשר שאב אותי בעוצמה אדירה".

[רחל נועם, חזרה לחיים, הוצאת רשפים]

"זה כמעט כמו בן אדם. זה איננו אדם, אך זוהי ישות מסוימת, זהו גוש של אנרגיה, אין לו דמות כפי שניתן לתאר אדם אחר, אך יש לו דמות, כי הוא יותר מסתם חפץ. זהו משהו להתקשר עמו ולהכירו. גם בממדיו, הוא מכסה את כל הנוף לפניך. והוא מסתיר לחלוטין את כל האופק, יהיה אשר יהיה".

"שמעתי את הרופאים אומרים, שאני מת, ואז התחלתי לחוש כאילו אני מתגלגל, כעין ציפה, לאורך שחרורית זו, שהייתה כעין שטח מגודר. למעשה, אין לי מילים לתאר זאת. הכול היה מאוד שחור, פרט לעובדה, שבמרחק מה ממני, יכולתי לראות את האור. היה זה אור מאוד מאוד זוהר, לא גדול מדי בתחילה. הוא גדל ככל שהתקרבתי אליו יותר ויותר".

"בנקודה זו, כבר לא הייתי מודע לקיומו של גופי. הייתי רק מודעות טהורה. ואור מזהיר זה נראה היה שהוא כמעט מערסל אותי. נראה היה שאני קיים בתוכו ומהווה חלק ממנו, והוא מזין אותי, והתחושה הפכה יותר ויותר נלהבת ונהדרת ומושלמת. ... אם היית לוקח את אלף הדברים הטובים ביותר שקרו לך מאז ומעולם בחייך ומכפיל אותם במיליון, אולי אז היית יכול להתקרב לתחושה זו, אינני יודע. אך פשוט היית מוצף על ידיה, והיית מתחיל לדעת הרבה דברים".

"היה זה עולם ענק, אינסופי, של שקט ואהבה ואנרגיה ויופי. היה זה כאילו חיי האדם אינם חשובים בהשוואה לכך. ועם זאת היה בכך כדי להדגיש את חשיבותם של החיים בעת ובעונה אחת עם פיתוי, כאילו המוות הוא אמצעי לחיים טובים יותר, שונים. הכול היה קיים, יפה, אמצעי לקיום. זה היה כל האנרגיה של היקום לנצח נצחים במקום אחד, שאין עליו מענה".

[רינג ק’, מתקדמים לכיוון אומגה, עמ' 55]

"אמרתי לעצמי, אם זהו זה, אם עליי למות, כי אז יודע אני מי הוא זה הממתין לי בסופו של דבר, שם באותו האור".

"הייתה שם האהבה החמה ביותר, הנפלאה ביותר ... חשתי רגועה קלה-טובה-מאושרת-שמחה. אהבת עולם נצחית. לזמן לא הייתה משמעות. רק הקיום. אהבה. אהבה זכה. אהבה. האור היה צהוב. זה היה בתוך סביב, ובכול ... זה היה כעין התגלות של אלוקים. בתוך, סביב, ובקרב הכול. אדם שלא חווה זאת אינו יכול להבין את התחושה. אדם שחווה זאת אינו יכול לשכוח זאת לעולם, עורג לשלמותה, וכמה להגשמתה".

"ידעתי שזה אלוקים. ידעתי..., זה החלק הקשה... . אין ספק בלבי, שהיה זה אלוקים".

ח. תקשורת באמצעות העברת מחשבות

החוזרים סיפרו שהתקשורת שלהם עם ההוויות האחרות הייתה דרך העברת מחשבות.

"הלן ראתה את הוריה, שהלכו לעולמם לפני שנים. הם לא נראו מופתעים, הם באו במגע אתה באמצעות מעין טלפתיה".

"נדמה היה, שאמיתות שלמות גילו את עצמן לפניי. גלים של מחשבה - רעיונות גדולים יותר וזכים יותר מכפי שיכולתי לתאר לעצמי אי פעם - באו אליי. מחשבות ברורות ללא מאמץ התגלו בשלמות גמורה, אף כי לא ברצף הגיוני. אני, כמובן, בהיותי באותה הופעה קסומה, הבנתי הכול".

"כשהאור שאל אותי אם אני מוכנה למות, הייתה לי הרגשה כאילו שאני מדברת עם אדם, אך זה לא היה אדם, זה היה אור שדיבר... שהתקשר. ידעתי שהאור יודע שלא הייתי מוכנה למות. הייתה לי הרגשה כאילו אני נבחנת. הרגשתי כל כך טוב. הרגשתי ביטחון ואהבה; קשה לתאר, קשה להסביר... ".

ט. סקירת החיים - כל מעשי האדם מפורטים לפניו

אנשים שהתנסו בחוויה טענו לא אחת שכל חייהם עברו בבהירות לנגד עיניהם.  הם סיפרו על תמונות תלת ממדיות של מאורעות חייהם שזרמו כנגדם, מעין סרט. יש שראו רק חלק ממעשיהם, ויש שראו את כל מעשיהם; יש שאמרו ש'האור' הדריך אותם: "אתה רואה את חייך ואתה השופט"; שקיפות ובהירות שררו בכול: הידע כולו היה בהישג יד; גם דברים פעוטים וחסרי ערך נסקרו; הייתה גם מודעות להשפעת פעולות האדם על אחרים.

"האור ניסה להראות לי בכל תמונה, ... אך לא הייתה כל כוונה להאשים אותי. האור הראה לי מה לא נכון. הוא הראה לי גם השפעות מעשיי על אחרים. ... מחשבות האדם אינן נאבדות, כל מחשבה הייתה שם".

"מאוד מאוד התביישתי מהרבה דברים שראיתי. ... האור הראה לי מה לא נכון. חשבתי, הלוואי שלא עשיתי הדברים האלה, והלוואי שיכולתי לחזור ולתקנם. ... אכזבה נוראה שלא עשיתי שום דבר בחיי, לא השגתי שום דבר, לא ידעתי שום דבר, לא השלמתי שום דבר".

"הנק יצא מסקירה זו כשהוא אוחז בהבנה חדשה לחלוטין: ... 'שכל דבר ודבר שאתה עושה בחייך מתועד, ואף על פי שאתה עובר על פניו מבלי לחשוב על כך באותה שעה, הוא תמיד יעלה מאוחר יותר. ... היה זה כאילו ידעתי את כל שהיה מאוחסן במוחי. כל מה שהכרתי מתחילתם של חיי ידעתי מיד. ... הזמנים הטובים, הזמנים הרעים, הכול... היה לי ידע שלם, מקיף של כל מה שאירע אי פעם בחיי - גם דברים פעוטים וחסרי ערך' ".


י. השיבה - נשאבים חזרה אל הגוף

בשלב מסוים מופיע מחסום כלשהו, ונוצר הכרח לבחור באחת משתי אפשרויות: מעבר סופי אל תחום המתים או חזרה לחיים:

- לתועלת אחרים החיים עדיין,

- משום שעדיין לא השלים האדם את תפקידו,

- משום שעדיין לא הגיע הזמן למות.

למרות ההכרה הברורה שחשו, שמצב המוות הוא מצב מבורך, העדיפו אנשים לחזור לחיים אף על פי שידעו שלא יוכלו להעביר למי שלא התנסה בחוויה את טיבה האמיתי.

"כשהייתי שם בנוכחות האור העצום הזה, היה לי כל כך טוב, שלא רציתי לחזור. אך חשבתי על בעלי ושלושת ילדיי, וקשה להסביר איך או מדוע, ידעתי שאני צריכה להחליט: להישאר או לחזור, כאילו נתן את ההחלטה בידי, והחלטתי לחזור".

חוזר אחד מתאר כיצד טייל במורד מנהרה, שנראה היה כי התאימה בחמימות לתווי גופו ככפפה.

"הסתכלתי מעלה וראיתי דלת יפה, מלוטשת, ללא ידית. סביב קצות הדלת יכולתי לראות אור בוהק ממש, עם קרניים זורמות כאילו הכול היה כה שמח שם פנימה ונע סביב. נראה היה, כי מעבר לדלת זו היה הכול מלא פעילות. התבוננתי מעלה ואמרתי, 'אלוקים, הנה אני. אם אתה רוצה בי, קחני. והוא ירה אותי חזרה במהירות כה רבה, עד שחשתי, שאני כמעט מאבד את נשימתי!"

"ראיתי את סבתי, וילדה שהכרתי מבית הספר. ראיתי בבירור את פניהם והרגשתי בנוכחותם קרוב קרוב אליי, הם נראו מאושרות וכל המאורע היה שמח. ראיתי את כולם שם ושמעתי קול ... לא באוזניי ... לא בשמיעה חושית רגילה ..., שאני מוכרח לחזור לגופי, שזמני לא הגיע עדיין. לא הרגשתי פחד ... פשוט חזרתי".

"שמעתי את הרופא אומר שנפטרתי, והרגשתי כל כך טוב; אך נמשכתי בחזרה בכוח דרך המנהרה השחורה. כשפקחתי את עיניי ראיתי את בעלי ואחותי עומדים בתדהמה ליד מיטתי, ופניהם שטופי דמעות".

[עדות בפני ד"ר אליזבט קובלר-רוס]

לפעמים, חזיונותיהם של הגוססים ורצונם להיכנס לתחום המואר ניצבים מול תפילותיהם ומשאלות הלב של האחרים להשאירם בגופם. ריימונד מודי מדווח על מקרה שבו פנתה דודה מבוגרת, שהייתה על סף המוות, אל אחייניתה. הדודה ביקשה מן האחיינית לומר לשאר בני המשפחה להניח לה להמשיך במסעה. "היא התבוננה בי ואמרה, 'ג'ואן, הייתי שם, בעולם שמעבר, ויפה שם. אני רוצה להישאר שם, אבל אני לא יכולה כל עוד אתם ממשיכים להתפלל בעבורי להישאר עמכם. תפילותיכם מחזיקות אותי כאן. אנא אל תתפללו יותר.' כולנו הפסקנו להתפלל ...וזמן קצר אחר כך היא מתה".

יא. כל אדם נושא תפקיד

התפקידים שהחוזרים הבינו שעליהם למלא בחזרתם לחיים הם:

- להגביר אהבה

- להגביר הבנה וידע

- לגלות שהדברים החשובים אינם בהכרח הדברים החומריים

"דודי, שנפטר כמה שנים לפני זה, חסם את דרכי ואמר: 'חזור! עבודתך על הארץ לא נשלמה, חזור עכשיו' ".

"אבי ניגש אליי לפתע ואמר בהונגרית: 'הלן, את יודעת, שלא תוכלי להישאר כאן. נותרה לך עבודה רבה' ".

הנק, שסיפורו נזכר לעיל, מתאר את אשר למד:

"הבנתי, שיש דברים שכל אדם נשלח לכדור הארץ על מנת להבין וללמוד אותם.  למשל, לחלוק יותר אהבה, לאהוב יותר זה את זה, לגלות שהדברים החשובים ביותר הם יחסי אנוש ואהבה, ולא דברים חומריים".

"'כשצפתי החוצה מגופי וראיתי את עצמי', אומר נער שחור אחד ... שטבע כשהיה בן עשר לערך, "לפתע הבחנתי בכך, שכולנו אותו הדבר. אין שחור ואין לבן. ראיתי את האור הבוהק, וידעתי שאלה כל הצבעים שהיו, הכול היה באותו אור.' ג'יימס (הנער) ... נחשב בעיניה של אמו ובעיני כמה אנשים אחרים, שלהם סיפר על החוויה שעבר, כאילו הוא 'מדבר שטויות', עד שמורה אוהד ובעל ידע שמע את סיפורו והפנה אותו אל החוקר מלווין מורס. העובדה שמישהו לקח אותו ברצינות ושהחוויה היוצאת מהכלל שעבר הוכתרה בכותרת כלשהי, הביאה לג'יימס הקלה רבה. בינתיים, הדברים שראה הביאו אותו לידי כך שיישאר בבית הספר, מחויב ללימודיו, ונתון במרחק מחבורות הרחוב שהטרידו את שכונת מגוריו. 'אני יודע, שאני שונה', הודה, 'אינני רוצה לצחוק לאנשים, כפי שנהגתי בעבר... אני רואה את החיים כפי שהם באמת. הכוונה הטמונה בהם היא שלא ישחקו בהם' ".

"אנשים שניסו להתאבד גם הם חוו חוויות שעל סף המוות. לעתים קרובות מסעותיהם אינם נעימים, ומאשרים את האיסור על התאבדות. סיפור יוצא דופן, שצוטט על ידי החוקר מלווין מורס, הוא על אישה שהוריה נהגו להתעלל בה. ... בהיותה בת שבע שנים החליטה לקחת את המזחלת שלה, לשכב עליה כשראשה לפנים ולהחליק היישר לתוך ספסל בטון שהיה מונח למרגלות גבעה. היא הצליחה לעשות זאת, ונזכרה שראתה מחוץ לגופה כיצד הילדים בשכונה הסתכלו ברפרוף בפצעיה ושבו למשחקיהם. אחר כך היא ריחפה מעלה, 'עד שלפתע הייתי בתוך אור בהיר, חזק. הרגשתי חום ואהבה באופן שמעולם לא הרגשתי קודם לכן. ואז שמעתי קול הבוקע מתוך האור: "עשית טעות. אינך יכולה ליטול את חייך. עלייך לשוב' ".

עדויות

רחל נועם:

"ביום של שמש חורפית מלטפת אירעה לי תאונה איומה [קרש כבד נפל עליה מבניין גבוה]. ספגתי חבטה מחרידה עד שפרחה נשמתי, וחזרה אחרי שניות ספורות של נצח. החבטה הייתה כה אדירה, עד כי לא חשתי כל כאב. המכה שניחתה עליי הייתה לפחות במשקל של טון אחד, דבר המבהיר שחיי הם נס. גופי צנח, ונשמתי יצאה באותה שנייה. בצאתי מן הגוף ראיתי אותו שרוע. ראיתי את האנשים ברחוב. תוך שאני צופה בגופי ובמתרחש ברחוב, ראיתי את תחילתו של האור. היה זה אור נפלא ואדיר, בעל שפע רוחני נשגב. כשהתחלתי לקבל את השפע, החלו זורמים לנגדי מאורעות חיי. התמונות היו תלת ממדיות, ואני הייתי בתוכן. אלו היו חיי, ואני אישרתי שהיו אלו חיי. האור היה מבריק, נוצץ, מסנוור ועוטף. ניסיתי להשוות לו את צורות האור שהכרתי בעולם הזה, אולם אפילו אור השמש היה חיוור מאוד לעומתו. שפע האור היה מלווה בשפע אהבה נשגב, אהבה שלא ידעתי בעולם הזה. הייתי כה דלה, עד כי לא הייתי מסוגלת לעמוד בפני השפע הזה. רציתי לעצום את עיניי מפניו, אולם לא הייתי בתוך הגוף, ולא היו לי עיניים, שאפשר לעצום אותן. הייתי חשופה לחלוטין מכל הקליפות שהגנו עליי בעולם הזה. לא הייתה שום אפשרות להתחמק או להתחבא משפע האהבה העוטף אותי. לא הייתה שום אפשרות לפעול, ליצור או להתבטא. הגוף היה מוטל על המדרכה.

חשתי התקשרות להוויה. הייתה זו עוצמה מלאת רחמים, רצון עליון ההווה מתוך עצמו. הרצון קרא לי לבוא אל שפע הנצח המופלא. היה זה כוח נשגב, שדה מגנטי של אור, אהבה, רחמים ורצון, אשר שאב אותי אליו בעוצמה אדירה. בתחינה פניתי להוויה היקרה הזאת, וסיפרתי לה על המשיכה המופלאה שאני חשה לרצונה, אך ביקשתי לחזור חזרה אל הגוף. סיפרתי לה על אהובי, בעלי, שסוף סוף מצאתי אותו בעולם הזה, ועל אהבתנו. ביקשתי שלא יפריד הרצון העליון בינינו. הגוף ופעליו, כלומר חיי בעולם הזה, הצטיירו לפניי בגוף שלישי, כאישה צעירה שחיה בדרך מסוימת. ואני, כלומר נשמתי, לא הייתי היא, כלומר הגוף שחי בעולם הזה. הדבר שעלה בי מיד היה: 'חבל, היא הייתה כל כך צעירה, ולא הספיקה לעשות דבר'. הייתי אז בת 22. חשבתי עליה, על הצעירה, שהייתה מוטלת ברחוב ללא רוח חיים. ראיתי את חייה-חיי שבהם לא הגשימה את עצמה כלל. חשתי תשוקה עזה לחיות את האמת. ביקשתי לחזור אל הגוף השרוע; לחזור אל אהובי, אל בעלי.

עוצמת האהבה, האור, הרצון משכו אותי בחזקה. חשתי שרצוני מתבטל. ידעתי, שאם לא אשוב כעת, לא אוכל לחזור עוד. רחמים גדולים הציפו אותי, רחמים ללא קץ. פרצתי בבכי מר וקמתי על רגליי. חזרתי לגוף, חזרתי לאהובי. בקשתי נתקבלה. חשתי שפלות חומרית".

אליצור יצחק:

"התאריך 11.12.89, י"ג בטבת תש"ן, זהו תאריך שקשה לשכוח. באותו יום בשעה 15:20 הרגשתי בחולשה. לא הבנתי פשר הרגשה זו. מאוחר יותר הרגשתי לחץ בחזה, נטפה ממני זיעה קרה וחשתי חוסר נשימה. כל זה היה בעבודה, בתחנת המשטרה בערד. שוטרת שהבחינה במצבי הזעיקה רופא, והוא נתן לי טיפול ראשוני, וקבע שקיבלתי התקף לב. הרופא הזמין אמבולנס וצוות רפואי, ונסע יחד אתי לבית החולים 'סורוקה' בבאר שבע. בדרך לבאר שבע מצבי החמיר. הרופא הזעיק ניידת טיפול נמרץ (נט"ן) וקבע מפגש בצומת תל שוקת, ואכן כך היה. בצומת תל שוקת הועברתי לניידת טיפול נמרץ, והיא נעצרה בשולי הכביש. הרופא החל לטפל בי בעזרת ציוד מיוחד להתקפי לב במשך כשעה. מצבי הלך והחמיר. הרגשתי בחוסר אוויר, והכרתי הלכה ונעלמה. באותו זמן הייתי מחובר לבלון חמצן, שהיה פתוח במצב המרבי. למרות זאת הרגשתי שאני הולך ונחנק. האמנתי שזהו רגע לפני המוות ממש, וחשבתי מה עליי לעשות ברגע שלפני המוות. החלטתי לומר 'קריאת שמע' לפני המוות. בשקט אמרתי את קריאת 'שמע ישראל' ואת הפרשה הראשונה במלואה מילה במילה עד הסוף. בגמר 'קריאת שמע' הרגשתי – וראיתי - שגופי שוכב, ונשאב לתוך פרוזדור ארוך ומואר. ידי היו צמודות לגופי; עיני עצומות; לבושי לבן, ובצדדים פסים אדומים. שיער ראשי, זקני ופניי בלטו במיוחד. נראיתי כל כך רגוע, והיה טוב לי. בפרוזדור לא היה אף אחד. הוא היה ארוך ומואר וגדול. אני ראיתי את גופי מלמעלה, וידעתי שאני חלק ממנו ונפרד ממנו. את עצמי לא ראיתי, אבל הייתי קיים. הגוף היה דומם ללא כל תנועה. אני מלמעלה אמרתי בקול רם: 'תראו את אליצור', והצבעתי על הגוף הדומם. כמה טוב לו, איזו שלווה, איך הוא רגוע, איזה תענוג, ושמחתי בשבילו. הגוף שכב בשלווה, ופניו היו יפים ורגועים. אני מלמעלה נהניתי לראות את אליצור יפה ורגוע, וזקנו מסודר ויפה.

בתוך החלל הריק והגדול אני הרגשתי צורך לדבר. האמנתי ששומעים אותי, ואמרתי: 'אם אני נמצא כאן על פי מידת הדין, אני לא מערער כלל, ולא שואל דבר, אך אני מבקש לנהוג בי במידת החסד, ולאפשר לי לחתן את בני יוני'. הייתי בטוח, שאם אבקש לנהוג בי במידת החסד, ד' ימלא את בקשתי, שהרי 'עולם חסד יבנה'. עם גמר בקשתי הרגשתי את עצמי בתוך האמבולנס, ומסביבי רופאים וחובשים, מחובר לחמצן ואינפוזיה. לרגע חשבתי בלבי, 'אולי עשיתי טעות שביקשתי לחזור מעולם שכולו יפה לאמבולנס ולמכשירי ההחייאה?'. אך עניתי לעצמי, שטוב שחזרתי, שיש לי דברים שטרם השלמתי. התחלתי לבקש מהרופא ועוזריו אוויר מהר, והתעוררתי לחיים. הכרתי שבה אליי, ומצאתי את עצמי בבית החולים במחלקת טיפול נמרץ.

הרופא שטיפל בי היה תורן למחרת היום במחלקת טיפול נמרץ. שאלתי אותו: 'היה איזה רגע שלא הייתי באמבולנס?'. הוא ענה לי, שהיה זמן, שלא היה לי דופק כלל, וכולם פחדו. הרופא היה ערבי בשם נורי. לא סיפרתי לו את מה שאירע אתי. מאז בכל תפילותיי אני מודה לד' על הנס שעשה לי, ומרגיש שכל יום, כל רגע וכל מה שאני עושה בשבילי הם מתנה. ואני מאמין בחיי העולם הבא ובתחיית המתים, בגן עדן ובעולם האמת והצדק המוחלט, ושהשם, יתברך שמו, הוא בורא העולם, והוא מנהיגו בדין, בחסד וברחמים. היום אינני מפחד מהמוות. אני יודע ששם השלווה והמנוחה והטוב. אבל הפרדה ממשפחתך קשה, והבלתי נודע קצת מדאיג. בסך הכול, אני בטוח שהבריאה מושלמת, והמוות ונבואת אחרית הימים הם השלמות הגדולה, ורק כשנראה את נבואת אחרית הימים, נדע ונרגיש מהותה של השלמות. בבריאה כתוב ביום השישי: 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' (בראשית, א, לא); רש"י מפרש: "טוב מאוד - זהו המוות", שהוא השלמות המלאה".

הלן נלסון:

"במשך שלושה ימים הייתה הלן נלסון, שלקתה בהתקף לב בהיותה לבדה בדירתה, במצב של מוות קליני; אך חוויות 'העולם האחר' נשארו חקוקות בזיכרונה: 'זהו מצב נעים. ... זו הייתה חוויה יפה', והיא צופה עתה בחדווה לקראת הישנותה. הלן הייתה בת 45 - חמשת ילדיה המבוגרים כבר נטשו את הבית והיא חייתה לבדה עם בעלה המהנדס, שיצא למסע עסקים. הלן עברה טיפול במחלת לב, והתכוננה לבקר את בתה במדינת ג'ורג'ייה. כאשר ארזה את מזוודתה, חשה לפתע עייפות. 'בערב חשתי כאבים חזקים בחזה. ניסיתי להתעלם מהם, אך כעבור שעה גברו הכאבים ופחד של ממש אחז בי. נשכבתי במיטה והתכוונתי לטלפן לרופאי. הדבר האחרון הזכור לי הוא, שהושטתי ידי לטלפון'. רק כעבור שלושה ימים נתגלתה הלן, כשהיא שוכבת במיטה, מחוסרת הכרה.

'לא חשבתי על מוות או על דבר דומה לו. לא חלמתי ולא עסקתי במחשבות. נעלמו כל תחושות הריח והמישוש. לא נשמע דיבור. כאילו הייתי בממד אחר. לפתע הקיפו אותי קולות, ויכולתי לחוש אך לא לשמוע. היה בי הרבה מרץ. נמצאתי במקום, שאיני יכולה לתאר אותו אלא כמנהרה. חשתי שאני מתקדמת מהר לקראת האור. ככל שהתקרבתי, גבר האור וזהר. מצאתי את עצמי במרחב פתוח, היו שם עמודי אש. הכל זהר; היו מסביב שחייכו אליי, ידעתי שהם מודעים לנוכחותי, אך הם לא נתנו ביטוי למודעותם. האור היה מרגיע כמו בעת שקיעת החמה ביום קיץ, כאשר עטרה אדומה מקיפה את השמש, והכל שטוף צבע זהב. הייתה לי הרגשה נפלאה של העדר פחד, העדר חובות, העדר דאגות. כאשר אני חושבת על כך היום, אני מגדירה את הדבר כרמה אחרת של מודעות, ממד אחר'. הלן טוענת, כי ראתה את הוריה, שהלכו לעולמם לפני שנים. הם לא נראו מופתעים, הם באו במגע אתה באמצעות מעין טלפתיה. אבי ניגש אליי לפתע ואמר בהונגרית: "הלן, את יודעת, שלא תוכלי להישאר כאן. נותרה לך עבודה רבה' ".


 

אדם שעבר מוות קליני סיפר:

"התחלתי להתנגש בדברים ארציים, שאתה יודע, כמובן, שאינך יכול להימלט מהם - הם שם. בשעה שהייתה מופיעה פרסומת, כמו פרסומת למוצרים קוסמטיים, לא יכולתי - הייתי חייב לכבות את הטלוויזיה, בגלל שהיה בה משהו מבוים, היא לא הייתה נחוצה, היא היוותה זיוף. זה פשוט לא היה שייך, [זה היה] חסר ערך.

כל צורה של אלימות - גם אם היה זה סרט ישן על ימי המערב הפרוע, הייתי חייב לכבות את הטלוויזיה, מכיוון שעבורי הייתה זו נביבות לשמה. פשוט לא הייתה שום סיבה שבעולם להראות אנשים הורגים אנשים.

זה היה מתסכל, במיוחד כאשר המשפחה התיישבה בניסיון לצפות בטלוויזיה, ואבא קם ומכבה אותה כל הזמן! עד שלבסוף למדתי פשוט לקום וללכת לחדרי".

[ניימן ק’ וגולדמן א’, העולם הבא – המדריך המלא לחיים אחרי המוות, הוצאת אור עם, 1997, עמ' 178]

אורי לוי (בנו של שר החוץ לשעבר דוד לוי):

"לפני שנה ושלושה חודשים נאלצתי לעבור ניתוח. קרתה תקלה במהלך הניתוח ונפגע לי אחד העורקים. חלה החמרה במצבי ורק למחרת היום איתרו מה שקרה והיה צורך בניתוח נוסף, כדי להתגבר על הבעיה. בשלב מסוים עברתי מוות קליני, שהביא אותי לעולם אחר. פתאום הרגשתי שאני דוהר בתוך מנהרה שחורה במהירות עצומה, במהירות מדהימה, ותוך כדי כך נזכרתי בכל בני משפחתי הקרובה, אחד לאחד. כשאותה מנהרה נסתיימה - יצאתי לאור, שקשה לי לתאר לך את עוצמתו. משהו אדיר. השמש בקיץ קטנה על יד האור הזה, אבל, אין זה אור מסנוור כמו השמש. בקטע הזה התחלתי לראות המון אנשים. ביניהם שכנים שלנו שנפטרו ואנשים שהכרתי קודם. חלק מהאנשים לא הכרתי כלל וכלל. ואז בא לקראתי סבי, האבא של אמי, רבי יוסף דרעי ז"ל, שהיה יהודי צדיק. הוא אמר לי, כי הצליח לבטל את הגזרה וכי אני חוזר לאישה ולילדים. אמרתי לו: 'סבא, בוא אתי', והוא השיב לי, כי טוב לו במקום שבו הוא נמצא יחד עם הצדיקים. 'אתה אל תפחד, כי אתה חוזר למקום שממנו באת'. בקטע הזה כבר שמעתי את הרופאים משוחחים ביניהם. אחד הרופאים אמר, 'איבדנו אותו'. רופא אחר התבטא: 'הנה הגוף חוזר לתפקד'. כאשר חזרתי לגוף חשתי באיזה תחושה של חבטה, וכל הקטע הזה של ההיעלמות זכור לי בפרטי פרטים עם כל המראות והאנשים".

שרון נחשוני

"שרון נחשוני, בן 26 מנס ציונה, נפגע אנושות בתאונת דרכים שאירעה בצומת גליה-כביש יבנה, ביום שעמד להשתחרר משירות מילואים. צמיג רכבו התפוצץ, הוא סטה לנתיב הנגדי והתנגש חזיתית ברכב מסחרי עמוס ציוד בניין. למעלה משעה ניסו לחלצו מהמכונית הלכודה. חייו ניצלו בזכות ניתוח שדה שערך לו רופא שנקלע למקום, לאחר שהצוות שטיפל בו קודם איבד כל תקווה להחיותו. נחשוני חולץ במצב אנוש, עם שברים בכל גופו וללא הכרה. לדבריו, בשעה הקריטית שהוא היה ברכב הלכוד, הוא ראה חיזיון מופלא: נערך לו משפט בבית דין של מעלה.

הוא מספר:

"בזמן שנאבקתי על חיי, ערכו לי משפט בבית דין של מעלה וניצלתי בזכות סנגוריה שלימד עלי רב אחד'. התברר כי היה זה הרב ב', ראש ישיבה מפורסם מירושלים. לאחר ההחלמה, הגיע נחשוני לישיבה וביקש להיפגש עם הרב. אף על פי שהרב לא ראה אותו לפני כן, הוא פנה אליו ואמר: 'אני שמח שהתפילות שלנו פה למטה התקבלו וניצלת'. הרב סיפר כי התפלל לשלומו של נחשוני, אף על פי שלא הכיר אותו אישית. 'תודה רבה שסנגרת עליי בבית דין של מעלה', הודה נחשוני וסיפר כי מעתה הוא מתחזק בתורה".

הרב עזריאל דביר:

הרב עזריאל דביר, מפקח בכיר במשרד החינוך, נפטר בעודו ממתין להשתלת לב. הוא ידע לאן הוא הולך. בעבר כבר עמד לפני בית דין של מעלה, ותיאר במדויק את מהלך המשפט. לאחר שסיים לרצות תקופת זמן קצובה שניתנה לו להזדמנות נוספת, השיב נשמתו לבוראו.

במוצאי שבת פרשת 'בחוקותי', היה הרגע. הרב דביר לקה בהתקף לב, אושפז בבית החולים במצב חמור ורופאיו המליצו על ניתוח לב. הוא נותח בידי המומחה הטוב ביותר בארה"ב לניתוחי לב, ד"ר א' ג'ונסון. הניתוח היה מורכב וממושך ולדברי הרופאים עבר בהצלחה. אולם, מיד לאחר הניתוח הראשון לקה ר' עזריאל בהתקף נוסף, חמור יותר מקודמו, עד כדי פגיעה במרבית שרירי הלב. במשך עשרה ימים היה המצב קריטי.

בשעה שתיים לאחר חצות לילה, עייפה וסחוטה מאירועי הימים שעברו עליה עד כה, ניסתה רעייתו לנמנם מעט ליד מיטת בעלה. לפתע, היא נחרדה - היא הכירה את הקול, אך לא האמינה שבעלה הגה אותו בפיו לאחר עשרה ימים של חוסר אונים מוחלט.

עוד לפני שאשתו ויתר הסובבים אותו החלו לדבר, ביקש מיודענו להשמיע בפניהם את אשר על לבו. "אל תפסיקו אותי עד אשר אסיים. באותם ימים שישבתם לידי או התפללתם עליי, הרגשתי בחוש שנשמתי עולה למרומים ומתייצבת לפני כיסא הכבוד, ראיתי בבירור את הגוף שלי שוכב בבית החולים, לידו ניצבת רעייתי המסורה, ואני - מובל ממש ברגעים אלה אל בית דין של מעלה. רגעי המשפט היו קשים מנשוא. בבית הדין של מעלה האשימו אותי בדברים קשים, ביקשו להוציא את דיני והתחננתי על עצמי: 'יש לי אישה וילדים. רחמו עליי ואל תדונוני למוות', בכיתי. 'לכולם יש אישה וילדים ואינך מיוחס בכך', השיבו לי". הרב דביר התרגש מאוד בעת סיפורו, ומדי כמה דקות הוא בכה בכי חנוק. הוא המשיך: "האשימו אותי שלא פעלתי דיי להפצת תורה ויראת שמים. מאידך הגיעו מלאכים רבים עד אין מספר, והמליצו עליי בהצגת זכויותיי ומעשי הטובים. אני – לא פסקתי כל העת מלבכות ולהתחנן על נפשי. בשלב מסוים הודיעו לי בבית דין של מעלה שמאות איש מתפללים עליי למטה, ואף שינו לי את השם".

מיודעיו נדהמו להיווכח שמיד כשפקח את עיניו, ידע שהוסיפו לו את השם 'אליהו' לשמו הראשון. "כשראיתי שכלתה אליי הרעה, ועוד מעט יצא גזר הדין שאין להשיב, ניסיתי להבטיח לבית הדין של מעלה שמעתה ואילך אקדיש את כל חיי להרבצת תורה ויראת שמים. אעשה כל אשר ביכולתי להאדרת כבוד שמו של הקב"ה בעולם. למרבה השמחה קיבל בית הדין את ההבטחה, וביקש שאחזור שוב על הקבלה במילים מפורשות. הצהרתי פעם נוספת שאני מקבל על עצמי להקדיש את עצמי להפצת תורה ויראת שמים. באותו רגע פסק בית הדין שיינתן לי עוד פסק זמן קצוב לחיות. כששמעתי את הפסק, החילותי לצעוק בשמחה רבה: 'לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה' (תהלים קיח, יז).

הדרמה שעברה על הרב דביר לא נסתיימה. בטרם צאתו את בית החולים בדרכו הביתה, הוא התיישב לכתוב דברי חיזוק והתעוררות כדי ליישם על אתר את הקבלה שקיבל בבית דין של מעלה. "דעו לכם, שאינני בודה את הדברים מלבי החולה, אני חשתי את הדברים בצורה ברורה ביותר ואין לי כל ספק במציאותם ובאמיתותם", אמר לשומעים.

שעות מספר אחרי שסיים לכתוב את אגרת ההתעוררות שלו, לקה הרב דביר בהתקף לב נוסף, חמור ביותר. לאחר שעות ספורות נדם לבו. המונים פקדו את הבית בימי השבעה. אחד הסיפורים המרטיטים שנשמעו שם היה סיפורו של הגאון רבי אהרן יפהן, מראשי ישיבת חברון, ששהה אף הוא בבית החולים במילווקי לשם ניתוח לב. "בלילה שלפני הניתוח שלי, ניגש אליי המנוח ואמר לי בזה הלשון, 'מן הסתם כולם מנסים להרגיע אותך, אומרים לך שאין ממה לפחד והכל יהיה בסדר; ואני אומר לך, תשמע לי: יש ממה לפחד הרבה, הרבה מה לפחד, וכל מה שעבר עליי לא עבר אלא בגלל שעשיתי תשובה אחרי הניתוח. הצעתי לך', הוסיף ר' עזריאל בקול לא לו, 'חזור עכשיו בתשובה, עוד לפני הניתוח, ואז תינצל' ". הגאון רבי אהרן יפהן פרץ בבכי: "אני רוצה לומר לכם, שאם אני נמצא כעת בריא ושלם, הרי שזה בזכות ההתעוררות שאמר לי אבי המשפחה ז"ל".


פרק ב

גלגול נשמות

גלגול נשמות 39

הדיון באמינות הממצאים בנושא גלגולי נשמות 40

גלגול נשמות אצל הדרוזים 43

עדויות נוספות 46


הדיון באמינות הממצאים בנושא גלגולי נשמות

ליבניץ, לסינג, גתה, ליכטנברג ופילוסופים רבים האמינו בגלגול נשמות.

דיוויד יוּם, פילוסוף אנגלי שחי במאה ה-18, טען ש"תורת הגלגול היא היחידה על גורל הנפש, הראויה להישמע על ידי הפילוסוף".

ליכטנברג, סופר ופיזיקאי גרמני, אמר: "איני יכול להשתחרר מן הרעיון שמתי לפני שנולדתי".

הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-19, ארתור שופנהאואר, כתב בספרו 'העולם כרצייה וכדימוי' הסוקר בהרחבה את תולדות תורת הגלגול בעמים, ש"יותר ממחצית המין האנושי מאמינים בגלגול נשמות".

רודולף שטיינר, פילוסוף בן המאה ה-20, נתן ביסוס פילוסופי לתורת הגלגול.

פרופ' איאן סטיבנסון, פסיכיאטר נודע מארה"ב, אסף מאות עדויות על אנשים וילדים, שסיפרו על מקומות וזמנים אחרים שמהם באו, ודיברו בשפה שונה. ברוב הסיפורים אומתה נכונות הפרטים. עבודתו זכתה לפרסום רב.  רוברט אלמר, פרופסור באוניברסיטת ג'ורג'ייה, פרסם מאמר הסוקר את עבודתו של סטיבנסון, ובו הוא מציג את דעות המתנגדים וסותר אותן. לפנינו סיכום מתוך מאמר זה.

1. המקרה של סוורנלטה (Swarnlata):

בשנת 1951 נסע הודי בשם מישרה עם בתו הקטנה סוורנלטה, בת הארבע, למרחק 300 ק"מ מביתם. בדרך חזרה, אמרה הבת, שהיא הייתה גרה בכפר קטני. היא התחילה לספר לכולם שהיא הייתה שייכת למשפחה בשם פאטהאק. בשנת 1958 פגשה סוורנלטה מישהי מכפר קטני, שהיא טענה שמוכרת לה מהחיים הקודמים שלה. בהזדמנות זו, האב אישר חלק מהמידע שמסרה הבת, וכמה חדשים לאחר מכן, התחיל לחקור את המקרה באנארג'י, מומחה לפרפסיכולוגיה מאוניברסיטת רג'אסטהאב. הוא נסע למשפחת פאטהאק בקטני ואימת את ההצהרות שלה על אישה בשם בּייה (Biya), בת המשפחה שמתה תשע שנים לפני הולדת סוורנלטה. מבלי להודיע לה מראש, ובתנאים שנקבעו ונשלטו על ידי באנארג'י וחוקרים אחרים, זיהתה סוורנלטה באופן ספונטני את כולם, נקבה בשמם וציינה אירועים מחייהם שרק הם היו יכולים לדעת. היא סיפרה שלבּייה הייתה סתימת זהב בשיניים הקדמיות, ואחיה אישר שהעובדה נכונה. מאוחר יותר נסעה לכפר שגרה בו בייה, וזיהתה אנשים ומקומות נוספים. היא ציינה כי השתנה המראה של חלק מהבתים והסביבה, מה שהתברר כנכון. משפחת פאטהאק קיבלה לבסוף את סוורנלטה כגלגול של בתם שמתה, למרות שבתחילה סירבו להאמין בגלגול נשמות.

מישרה, אבי הילדה, לא האמין בגלגולי נשמות, והוטרד מן הפרסום הרב ומהחקירות סביב הנושא. יש לציין, כי שתי המשפחות לא זכו בשום תועלת כספית או אחרת. ... משפחת פאטהאק היא עשירה בעלת עסקים מסועפים, ולא הייתה מסכנת את עצמה בקנוניה כה רבת משתתפים, בלי שהסוד ידלוף. גם מישרה לא יכול היה לזייף; ספקנותו גרמה לכך שבמשך שש שנים לא עשה דבר כדי לבדוק את הטענות של בתו.

2. המקרה של לידיה ג'ונסון (שם בדוי):

בשנת 73' החליטה לידיה ג'ונסון לעזור לבעלה במחקריו על היפנוזה, והתגלתה כמדיום מעולה. בעלה, רופא ידוע ומפורסם בפילדלפיה, החליט לבדוק באמצעותה רגרסיה, ולפתע היא התחילה לדבר בקול של גבר, במלים מקוטעות, חלקן בשפה שאיש לא הבין. התברר כי זו שוודית עתיקה. מומחה לבלשנות שוודית עתיקה שבעלה זימן, שוחח אתה בשפה זו. היא אמרה ששמה ינסן יקובי. היא תיארה את עצמה כגבר שחי לפני כ-300 שנה חיים פשוטים של גידול בעלי חיים ודיג בכפר הנסן (Hansen). ידיעותיו לא נעו מעבר לכפר והשוק שביקר בו פעם. כשהציגו לפניה כלים משוחזרים מאותה תקופה היא זיהתה אותם, אולם פלייר מודרני לא זיהתה.

אי אפשר לטעון שמדובר בטלפתיה או בזיכרון רדום מן הילדות. היו שניסו לדחות הוכחות מסוג זה, בטענה שהילד (או הילדה) קראו לפני שנים רבות סיפור מפורט, והוא נקלט בתת-התודעה שלהם. לאחר שנים רבות, היפנוזה או זעזוע, שלפו את הזיכרון הזה מתרדמתו רבת השנים, והוא מוצג באופן לא מודע כתיאור של חוויה שהם עברו אישית בגלגול קודם. אולם, רעיון זה אינו מסביר את היכולת של לידיה ג'ונסון לזהות חפצים שונים, ובוודאי שלא את יכולתה לדבר ולענות בשפה שאינה יודעת, ושלא הייתה לה שום דרך ללמוד. ההסבר היחיד המתקבל על הדעת הוא גלגול נשמות.



המתנגדים למסקנתו של פרופ' סטיבנסון שזהו גלגול נשמות, טוענים שמדובר בכושר פרנורמלי לקלוט תחושות ממקום אחר והתחזות לאדם אחר באופן לא מודע - Impersonation Subconscious plus Clairvoyance. בעברית המונח הוא: 'צחזות', לשון 'צח' ו-'חזות'. אולם ראשית, ילדים אינם מראים יכולת של צחזות בתחומים אחרים פרט לחיים קודמים; כשרון כה מופלג של צחזות אינו יכול להיות מנותב לאפיק כה צר ומיוחד. כמו כן, הצחזות היא סגולה הדורשת אימונים ושכלולים רבים, ואי אפשר להסביר את העובדה שסוורנלטה ולידיה ג'ונסון לא טעו כלל בסיפורן, דבר האופייני למקרים של צחזות.

כיצד תסביר הצחזות את המידע הרב על אדם שמת שנים רבות לפני מי שטוען שהנשמה התגלגלה בו? איך אפשר להיתלות בהתחזות תת-מודעת כהסבר להזדהות המוחלטת של הילדים עם האדם האחר, שהרי ישנם דברים אופייניים שכמעט אי אפשר להעלות על הדעת שניתן לחקותם? כיצד ומתי יכלו הילדים לתרגל התחזות מושלמת זו של זיהוי בני אדם ומקומות?

טיעון אחר שמעלים המתנגדים הוא קיומו של זיכרון גנטי (Memory Genetic).

ישנם המנסים לטעון כי ייתכן שמדובר בתורשה, בהעברה של המידע על ידי הגנים בדרך הטבע ולא באופן רוחני כלשהו. התשובה לכך היא שהטענה אינה נכונה מדעית. הוכח שאין חדירה של תכונות נרכשות ל-D.N.A, והם אינן עוברות בתורשה. ובכלל, הרעיון שזיכרונות יכולים לעבור באמצעות גנים ותורשה נשמע פנטסטי כמעט באותה מידה כרעיון של גלגול הנשמות. כיצד יכולות עובדות חיים, יכולת זיהוי אנשים וכישורים נלמדים הידועות לילדים שנטען שהם גלגול, להיקלט ולהירשם בתוך הגנים, ולעבור מאדם לאדם. האם אין זה סותר את הידוע לנו על גנטיקה? יתרה מזאת, בדרך כלל אין כל קשר גנטי בין הילד ובין האדם שנטען שהוא גלגול שלו, ואפילו לא קשר משפחתי, גנאולוגי, בין הנפטר לנולד.

טיעון נוסף הבא לסתור את מציאות תופעת גלגול הנשמות הוא ההתנגדות המטריאליסטית (Objection Materialist). פרופ' פול אדוארדס, פילוסוף מטריאליסטי נודע, כתב מאמר המנסה לסתור את ממצאי סטיבנסון. הוא טוען שהמקבל את ממצאיו ומסקנותיו של סטיבנסון, חייב גם לקבל שורה של הנחות שהן לדעתו בלתי הגיוניות. ההנחות הן: 1. כשאדם מת, הוא ממשיך להתקיים במישור בלתי חומרי, כתודעה מנותקת מחומר, והיא ממשיכה לראות ולשמוע ללא חושים. 2. ללא מוח, זוכרת אותה תודעה חוויות מהחיים הארציים, וכן תכונות אופי וכישורים. 3. ישות לא-חומרית זו בוחרת לה אישה מעוברת ומתחברת עם העובר. 4. גם ישות זקנה וחכמה מתחילה את חייה מחדש, כתינוק חסר ידע וללא זיכרונות. 5. רוב הנשמות מעדיפות להיכנס למשפחות עניות, נטולות השכלה, בארצות מתפתחות ולסבול כל החיים. אומר פרופ' אדוארדס: "כל המקבל את מסקנותיו של סטיבנסון, חייב גם לקבל הנחות אלה, שהן בוודאי פנטסטיות, אם לא שטויות גמורות. גם בהעדר הדגמה של שגיאה או חיסרון במחקריו של סטיבנסון, אדם רציונלי יסיק אחת משתיים: או שמחקריו פגומים בצורה חמורה, או שקיים הסבר אחר לעובדות, בלי להזדקק למסקנה של גלגול נשמות. אימוץ מסקנות אלה הוא, אם יותר לי לשאול ביטוי מהפילוסוף קירקגארד, צליבה של תבונתנו - Understanding Our of Crucifixion. אין כל הוכחה שתודעה יכולה להתקיים ללא גוף".

תשובת הנגד לטיעון זה היא שאין הוכחה טובה יותר מן העדויות והדיווחים הנזכרים לעיל ועוד רבים אחרים, שנעשו על ידי מספר גדול של חוקרים רציניים. מקרים של גלגול נשמות אינם מתגלים בהכרח בארצות נחשלות שם מאמינים בתופעה זו; מאות מקרים נחקרו בבריטניה ובארה"ב. גם בהודו, חלק מן המקרים הנחקרים התרחשו במשפחות שהתכחשו לתופעה. המחבר, פרופ' רוברט אלמר, משווה גישה זו של פרופ' אדוארדס ואת גישת הטוענים לקנוניה לגישתם של הקרדינלים של הכנסייה, שסירבו להתבונן מבעד לטלסקופ של גליליאו ולהיווכח שכדור הארץ נע.


 

גלגול נשמות אצל הדרוזים

כשילד דרוזי מספר שהיו לו חיים קודמים, ונוקב בשמות בני משפחתו מאז, הוריו אינם לוקחים אותו לפסיכולוג, שכן הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות. לא כל הדרוזים זוכרים את הגלגולים הקודמים שלהם, אבל מוכרים עשרות מקרים של ילדים בני שלוש-ארבע שמזכירים שמות ואירועים מוזרים. ההורים מגלים פתיחות לסיפוריהם, מעודדים אותם ושואבים מידע נוסף כדי לאמת את קורות חייו של מי שנשמתו התגלגלה בבנם. אם מאתרים את המשפחה הקודמת של הילד, נפגשים אתה. אבל הילד ממשיך להיות במשפחתו ה"חדשה". זה המנהג.

את המשפחה הקודמת מחפשים גם מעבר לגבול, בלבנון ובסוריה. ב"גבעת הצעקות" בגולן, על גבול סוריה-ישראל, נערכו הרבה מפגשים בין ילדים והוריהם לבין המשפחה הקודמת. הילדים נוקבים בשמות בני המשפחה, מספרים מה קרה בחייהם הקודמים, מספרים איך הם נהרגו. אם היה זה מוות מסתורי, אזי המפגש עם הילד או הנער עשוי לפתור את התעלומה.

ד"ר ג'בר אבורוכון, מנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית עוספיה, חוקר את גלגול הנשמות. "זהו אחד העקרונות הבסיסיים שבתרבות ובאמונה הדרוזית", הוא אומר. "אצל הדרוזים אין על-טבעי, כי זה פשוט מאוד, טבעי לגמרי אצלם, גלגול הנשמות. כל הנשמות עוברות מגוף לגוף, מקור נצחי של אנרגיה. יש מאות ואלפי הוכחות לעניין הזה. כשהייתי מורה הייתי שואל את הילדים בכיתה אם יש מישהו שזוכר משהו מהגלגול הקודם שלו. בכל כיתה היו מצביעים שניים עד חמישה ילדים ואני הייתי מעודד אותם לדבר, שלא יפחדו ולא יתביישו. לדעתי זה מחזק את הרגשת השותפות בין הדרוזים. הנה, ילד אחד חי ומת בכפר אחר, במשפחה אחרת, ועכשיו הוא כאן".

האמונה בגלגול נשמות כל כך חזקה, שהיא משפיעה על חיי היום-יום של הדרוזים, על התנהגותם האישית, החברתית ואפילו הפוליטית, ומעצבת להם השקפת עולם מיוחדת. "הנטייה של הדרוזים שלא להקים לעצמם מדינה או אפילו ישות מדינית עצמאית נובעת, בין היתר, מאמונה זו", מסביר אבורוכון. "אין טעם בגבולות, כאשר בגלגול הבא יכול אדם להיוולד מחוץ לגבולות הללו. האמונה בגלגול משפיעה גם על מנהגי הקבורה, האבל והמוות. ליד הכפרים הדרוזים אין בתי קברות. קוברים את הגופות בחלקה קטנה ולא מקפידים על סימונים. אין מצבות. לא מהססים לקבור שתי גופות באותו בור. משפחתי חיה על הכרמל עשרות שנים, ואני לא יודע איפה קבור הסבא שלי". האמונה בגלגול נשמות, שנשתמרה שנים ארוכות מאוד בסוד, עוזרת לדרוזים להתמודד עם הפחד מהמוות. בדרך כלל, אחרי שהילד מתבגר, הוא שוכח את זיכרונות הגלגול הקודם שלו.

סיפורו של באדר (שם בדוי)

יום אחד, כאשר באדר, חייל דרוזי מעוספיה, עמד לזרוק רימון באימון של 'גולני', הייתה לו תחושה של דה-ז'ה-וו. באדר נזכר שפעם כבר מת מפיצוץ של רימון יד. פחד תקף אותו. הוא לא הצליח לזרוק את הרימון. ...

"עד גיל עשר זכרתי את המוות שלי," מספר באדר. "אחר כך שכחתי והזיכרון שב אליי בצבא. לא נהרגתי כחייל. המוות שלי באזרחות היה על הכרמל, מול הכפר הנטוש אום זינאת. היה שם שטח אימונים של צה"ל. אני הייתי אז נער. רועה בן 18, לפני גיוס. מצאתי רימון ופתחתי אותו. היום אני יודע מה זה רימון. אז לא ידעתי. היה אתי רועה בשם מוחמד. הוא אמר לי: 'זה רימון, עזוב אותו, אל תשחק אתו'. אבל אני אהבתי להיות שליט כזה. לא אהבתי שיגידו לי מה לעשות. בסוף אמר לי: 'אני הולך להגיד לאימא שלך'. שחררתי את המנוף והנצרה. הרימון התפוצץ ואני נהרגתי.

זה קרה ב-14 באוגוסט 1958. באותו יום נולד בכפר השכן, עוספיה, תינוק ושמו באדר. ... באדר, בן 33 בחייו החדשים, נשוי ואב לבת, עובד בחדר הבקרה של מפעלי 'גדות פטרוכימיה' שבמפרץ חיפה. "הייתי ילד קטן," מספר באדר, "רק התחלתי לדבר. פתאום התחלתי להרגיש שזה לא הבית שלי, שיש לי אימא אחרת. ואני רציתי ללכת אליה שתיתן לי לאכול דבש. אחר כך, בגיל חמש, סיפרתי להורים שלי שהייתי רועה. סיפרתי להם איך רבתי עם מנהל בית הספר ונתתי לו אבן בראש ויותר לא חזרתי ללימודים. סיפרתי להם שהיה לי חליל צהוב וכלב בשם בארוד. אחר כך סיפרתי להם איך אחותי, בגלגול הזה אין לי אחות, תפסה אותי מעשן בשירותים. היא הלשינה לאבא וחטפתי ממנו סטירה. סיפרתי להם איך התפוצצתי עם הרימון בשדה וביקשתי שייקחו אותי לאימא שלי, לאחים ולאחות".

... יום אחד באה לביקור אישה מדליית אל כרמל. היא שמעה את דברי הילד ואמרה: 'כן, כמובן, היה אצלנו רועה שנהרג כתוצאה מהתפוצצות רימון'. הייתה התרגשות גדולה. לקחו את באדר אל משפחת הרועה שנהרג. שתי המשפחות נפגשו. "ידעתי בדיוק למצוא את הבית שלהם. ידעתי איך קוראים להם, ואפילו אמרתי להם איפה החבאתי את החליל. הם חיפשו ומצאו אותו איפה שאמרתי להם, במחסן קטן מתחת לגג.

.. אני נהרגתי במוות אלים ופתאומי. באחים שלי, למשל, נתגלגלו נשמות של דרוזים זקנים שמתו בשיבה טובה".

יש לאבורוכון סיפור דומה ממשפחתו, אחת המכובדות בעדה. בשנות ה-70' נהגו חיילי צה"ל לעשות מסע מים אל ים, מהתיכון אל הכינרת. בדרכם עברו בסמוך לכפרים דרוזיים בגליל. יום אחד עברו ליד כפר ינוח. ילד דרוזי בן חמש מהכפר, רדף אחרי החיילים. החובש ביחידה היה דרוזי מעוספיה. "ילד, תחזור לכפר" אמר לו. “לא רוצה", אמר הילד, "אתה אח שלי!". "אני מעוספיה", אמר החובש "ואתה מכאן". הילד המשיך לרוץ אחריו : "אחי אתה!".

החובש עצר, והילד סיפר: "בגלגול הקודם קראו לי זוהיר. הייתי בעוספיה ונהרגתי בתאונת דרכים. אני זוכר את מגע גלגל הרכב שדרס אותי". החובש בא הביתה וסיפר להוריו: "אחי זוהיר שנפטר בתאונת דרכים לפני שבע שנים, נולד מחדש בכפר ינוח". החליטו להזמין את הילד ולעשות לו מבחן.

בכניסה לעוספיה כיוון הילד את הנהג אל בית הוריו של זוהיר. "כאן תעצור", אמר לו. "זה הבית של ההורים שלי. כל המשפחה חיכתה בפנים. ... אמרו לילד להיכנס ולזהות את אימא שלו. הוא עמד ליד הדלת, הסתכל סביבו. פתאום התחיל ללכת בין הנשים, עצר והתיישב על המחצלת לרגלי אחת מהן. "את אימא שלי", אמר לה. ואכן, זו הייתה אמו של הילד שנהרג בתאונה. אחר כך ביקש הילד לראות את האחים של זוהיר. "אתה מאליק", אמר לאחד, "ואתה ראמזי", אמר לשני. "לא יכול להיות שהילד טעה", אומר אבורוכון.

'הדרוזים וגלגול הנשמות' - מחקרה של מרגוט קלאוזנר

מרגוט קלאוזנר, הפרפסיכולוגית הישראלית, היא בוגרת אוניברסיטת ברלין. היא למדה היסטוריה קלאסית ופסיכולוגיה. במסגרת לימודי הפסיכולוגיה היא עסקה בתחום הפסיכולוגיה הגבולית. היא קיימה חוגים רבים וסדנאות בתחום, ובעצמה זכרה 19 מגלגוליה הקודמים. קלאוזנר טוענת שהפסיכולוגיה עוסקת למעשה בתופעות שבמסגרת חמשת החושים; במה שמעבר לכך, היא אינה עוסקת ואינה מכחישה.

המחקר שהיא עשתה על הדרוזים הוא המפורסם במחקריה. בזמנו, לא היה קל ליהודייה להיכנס לכפר דרוזי; הם מסרבים לדבר על נושאים אלה. לבסוף קיבלה קלאוזנר אישור מן הקאדי להסתובב בכפרים ולראיין אנשים.

"אספר לכם על אחד מן המקרים שהצטרפתי לביקור בכפר דרוזי. ... נכנסנו לבית והמתורגמן הוביל אותנו לזוג צעיר עם ילדה קטנה, אולי בת חמש או שש. ילדה קטנה עם ראש זקן, שדיברה כמו אדם מבוגר. הוא אמר לנו שהם מתכוננים לנסוע אתה לכפר רחוק מאוד, משום שהילדה הזו, בת החמש או שש, טוענת שיש לה שם בעל! הוא שכנע אותם לדחות את הנסיעה עד שמרגוט תבוא כדי לצרפה לנסיעה. נסענו כולנו. הגענו לכפר קטן בעל רחוב אחד שמשני צדיו בקתות, ופתאום הילדה הזו מתחילה לצעוק: 'הדה ביתי, הדה ביתי', כלומר: כאן ביתי. ואז עצרנו.

בבית ההוא ישב אדם מבוגר כבן 70. הילדה ניגשה אליו, ליטפה אותו ודיברה אליו. לא הבנו דבר כי היא דיברה ערבית, רק ראינו פתאום איך האדם הזה החוויר והתחיל למלמל: 'מן אללה!'. הילדה הזו הייתה אשתו, וכשהייתה חיה הוא נתן לה להחביא סכום כסף. לפני מותה היא לא הספיקה לומר לו היכן שמה את הכסף. לאיש היה מטע של עצי תפוח מסודרים בשורות. הילדה סחבה אותו אחריה עם מעדר אל אחד העצים והם החלו לעדור. עמדנו שם והתבוננו בסקרנות במתרחש, ולא הבנו מה קורה. הם עדרו, אך לא מצאו שום דבר. והילדה המשיכה לצעוק 'הדה הוא, הדה הוא', זהו זה, זהו זה. ואנו המשכנו לעמוד וללטוש עיניים. הם חפרו אולי לעומק של מטר וחצי, עד שהמעדר נתקל לפתע בעצם קשה. מן הבור הוצא כד מלא מטבעות, שהיה בדיוק הסכום שהיה דרוש לו אז, בתקופת הבריטים, כדי לפתור את בעיית המוהר לבניו. כמובן שלכסף שנמצא לא היה עוד ערך. בכל אופן, הזקן סיפר שהוא חיכה לילדה. הוא ידע שאשתו תחזור יום אחד, רק לא ידע באיזו צורה. כלומר, האמונה בגלגול נשמות אצל הדרוזים היא מאוד ממשית".

עדויות נוספות

בתו של ד"ר סימונה

ב-15 למרץ שנת 1910 נפטרה בתו הקטנה של ד"ר סימונה מג'נבה, שווייץ. בעבור האם השכולה היה מקרה זה טרגי במיוחד, שכן היא ידעה כי לא תוכל להרות עוד כתוצאה מהפלה שהייתה לה לאחר לידת הבת. היא הייתה מוכת הלם ועל סף ייאוש, ובעלה לא הצליח להרגיעה וחשש שדבר מה נורא יקרה לה. לאחר שעות של יגון נפלה תרדמה על האם האבלה, והנה היא רואה את ילדתה המתה עומדת מולה ומחייכת: "אימא, אל תדאגי, אבוא אלייך בשנית!”. האם הייתה נבוכה, אך הבת ניחמה והבטיחה שוב: "אשוב אלייך". החלום חזר ונשנה כל אימת שהאם עצמה עיניה, עד שלא ידעה להבדיל עוד - אם היה זה חלום או שראתה ושמעה כל זאת בהקיץ. כעבור זמן קצר הרתה הגברת סימונה וב-22 בנובמבר בשנת 1910 ילדה תאומות.

אחת התאומות דמתה מאוד לבת המתה והיא נקראה על שמה - אלכסנדרה. הדמיון בין השתיים היה מדהים - שומה שהייתה לאלכסנדרה המתה נמצאה במקום זהה, בזווית העין השמאלית, אצל אלכסנדרה החיה. גם מחלות הילדות היו זהות - הייתה לה הפרשה מוגברת מאוזנה הימנית ועקימת פנים מסוימת, בדיוק כמו לאלכסנדרה. כשהיו התאומות בנות עשר (ב-1920), עמדה המשפחה לערוך טיול לאזור מונריאל, אך אלכסנדרה אמרה: "אני כבר הייתי שם, אני מכירה את מונריאל. אינך זוכרת, אימא, כשהיינו שם ראינו את הפסל הגדול של האיש שהחזיק את ידיו פתוחות על הגג, ואת הכמרים הקטנים חמוצי הפנים שעברו על יד הכנסייה?". האם נזכרה כי חודש לפני מותה של אלכסנדרה הראשונה ערכה המשפחה טיול למונריאל. ילדתה החיה ציינה כעת את המראות שנחרטו בזיכרונה מהטיול ההוא. הייתה זו הוכחה חד משמעית, כי אלכסנדרה נולדה בשנית.

התינוק נולד ב-1987 עם כתובת קעקע משנת 1917

רופאים ופרפסיכולוגים במערב גרמניה ניסו למצוא הסבר לתופעה מופלאה: על זרועו של תינוק שנולד בבית חולים צבאי גרמני נתגלתה כתובת קעקע של עוגן, המיוחדת לימאים, ומתחתיה השנה 1917. רק כאשר חלה הרך הנולד בצהבת תינוקות וקיבל הקרנות אולטרה-סגולות לחיסול המחלה, נתגלתה הכתובת; באור רגיל היא נראתה ככתם לידה ותו לא. גודלה המקורי של הכתובת לא עלה על זה של פקק של בקבוק. אולם, למרבה הפלא, היא גדלה מיום ליום. הפרפסיכולוגים האירופים טענו, כי העוגן המקשט את ידו של התינוק הנו הוכחה ניצחת לקיומו של גלגול נשמות. הם שיערו שייתכן כי הילד "ירש" את כתובת הקעקע מימאי שהלך לעולמו. התינוק נבדק על ידי מומחים למחלות עור, והם קבעו בוודאות, כי העוגן והכתובת שמתחתיו לא נחרטו בגופו לאחר היוולדו.


פרק ג

היפנוזה ורגרסיה

היפנוזה ורגרסיה 49

מהי ההיפנוזה? 50

רגרסיה - נסיגה בגיל האדם 51

עדויות 56


מהי ההיפנוזה?

ד"ר ג'יימס ברייד, רופא מנתח אנגלי, הוא הראשון שהשתמש במושג 'היפנוזה' בשנת 1852. הוא כתב ספר מקיף בנושא בשם 'נוירו-היפנולוגיה'. המילה 'היפנוס' ביוונית משמעותה 'שינה'. מדובר בתהליך של חדירה לצפונות נפש האדם, כשהאדם בריכוז עצמי עמוק, ומערכת השליטה העצמית אינה פעילה ברובה. השימוש בהיפנוזה לצרכים רפואיים הוא רב מאוד. ענף רפואי זה מכונה היפנותרפיה.
הפסיכיאטר לאון שרתוק, מחלוצי ההיפנותרפיה, בשעת טיפול.

השלבים בהיפנוזה:

השרירים משוחררים

כובד בעפעפי העיניים

הרגשת חום ורוגע

שחרור שרירים מוחלט

מהפנט בצרפת משרה מצב הפנוטי על מטופל בעזרת אמצעים חשמליים

הסופר היהודי ארתור קסטלר כותב: "עד אמצע המאה ה-19 ראו אנשי המדע בעולם המערבי את ההיפנוזה כהמצאת דמיון מיסטית, אף על פי שבתרבויות אחרות ראו אותה כעובדה קיימת. היום היפנוזה היא דבר כה מכובד וכה מקובל, עד שאנו נוטים לשכוח שאין לנו כל הסבר לתופעה זו. העדויות מוכיחות שאפשר לגרום, לזמן מה, לכך שנבדק מתאים ייעשה חרש, אילם או עיוור, ישקע בתרדמה עמוקה או בהזיות, או יחזור ויחווה רגעים מתוך עברו. אפשר להביאו שישכח או יזכור את מה שקרה במהלך הטרנס על ידי נקישת אצבע, ואפשר לגרום לו להשאה (סוגסטיה) פוסט-הפנוטית, אשר תניע אותו לבצע למחרת בשעה 5:00 אחר הצהרים בדיוק מעשה טיפשי כלשהו כפרימת שרוכי נעליו. לאחר מכן ימצא לכך תירוץ שכלתני כלשהו".

ד"ר אנטולי אודסקי: "מילה יכולה לגרום לשינויים פיזיולוגיים בכל איברי הגוף: בעומק ובתדירות הנשימה, בכמות ואיכות השתן, במיץ קיבה ובדם. היא יכולה לגרום לאנלגזיה (חוסר רגישות לכאב), לשחרור ולמתח שרירים, ולהרגשה של חום וקור. לדוגמה, בארה"ב נערך מחקר, שבמהלכו, בשעות הערב, נתנה אחות למאה חולים נוירוטיים כדורי שינה. כעבור עשר דקות היא חזרה למחלקה, התנצלה שאירעה טעות ואמרה שבמקום כדורי שינה, נתנה כדורים הגורמים להקאות ויצאה. לאחר כ-25 עד 30 דקות, התחילו 80 חולים מתוך מאה להקיא. זאת, כמובן, תוצאת השפעת המילה, אף על פי שכל החולים אכן קיבלו כדורי שינה".

אורי גלר:

"כשזה נוגע למהפנט לא מוסמך, לעולם אינך יכול לדעת למה לצפות. לאחרונה למשל, דווח על אדם מברמינגהם אשר נכנס לטרנס הפנוטי במהלך מופע בימתי, על ידי שהתבונן במטוטלת נעה. לאחר המופע, כשנהג לביתו, הוא הפעיל את מגבי השמשה כשהגשם החל לרדת, נכנס מיד לטרנס, והיישר לתוך חומת אבן...".

[השבועון לנוער "ראש 1", גיליון 42]

מקרה חריג אירע בשנת 1976 - אבשלום דרורי הפנט נערה בשם יפה מבאר שבע, ולא הצליח להעיר אותה. הציבור בארץ נתקף פחד ופאניקה. התברר, שאבשלום דרורי השתמש בהיפנוזה למטרת בידור, ולא היה מוסמך לעסוק בהיפנוזה. החמירה את המצב העובדה שיפה הייתה חולה. מאוחר יותר, התקבל בכנסת חוק שרק פסיכולוג, אשר רכש הכשרה מיוחדת בהפנוט עם אישור מיוחד מטעם משרד הבריאות, יכול לעסוק בהיפנוזה ולהשתמש בה כדי לעזור למטופליו.

רגרסיה - נסיגה בגיל האדם

הרגרסיה, שמשמעה באנגלית נסיגה, היא תהליך הפנוטי המחזיר את המהופנט לגיל הילדות; הוא חי מחדש את החוויות אשר עברו עליו ומתנהג ומרגיש בהתאם. בדרך כלל, המהופנט אינו זוכר דבר לאחר שהוא מתעורר. במקרים רבים ניתן להגיע לגיל הקודם לזמן הלידה ולחשוף פרטים מתקופה מרתקת ועלומה זו, ואף ניתן ללכת עוד אחורה בזמן ולהעלות גלגולים קודמים. האדם המהופנט מוצא עצמו, בהשפעת זיכרונו, בסביבה אחרת, לעתים דובר שפה אחרת ובגיל שונה מגילו הנוכחי. כ-85% מהאנשים יכולים לעבור היפנוזה, אבל רק כ-28% מסוגלים להגיע להיפנוזה עמוקה. זו אחת הסיבות שלא כל אחד נכנס לרגרסיה עמוקה בגיל.

ד"ר אנטולי אודסקי: "ברגרסיה לגיל הילדות במצב הפנוטי, התנהגותו הרגרסיבית של המהופנט תואמת את הגיל הסוגסטיבי, כלומר המהופנט המבוגר חוזר לגיל בהתאם לשכנועי המהפנט. אם נביא את המהופנט המבוגר לגיל עשר ונבקש ממנו לכתוב, תהיה כתיבתו בהווה כפי שהייתה בגיל עשר. אם נביא את המהופנט לגיל שלפני בית ספר, לא יהיה מסוגל לכתוב והתנהגותו ודיבורו יהיו מתאימים לגיל טרום בית הספר".

הרגרסיה היא טכניקה שרק מהפנטים מעטים עוסקים בה. המהפנט מביא את האדם למצב נינוח ורפוי. הוא מעמיק את מצב הרפיון יותר ויותר עד לשלב שבו, כמו באנליזת מעמקים, הוא מעודד אותו להיזכר בפרטי מאורעות ורגשות שנחוו בגיל רך מאוד בחיים הנוכחיים, אירועים שבמצב של ערות מוחלטת אין האדם יכול או רוצה לזכרם. המהפנט מבקש אז "לחזור" אל הזמן טרם הלידה הנוכחית. בנקודה זו אנשים רבים נזכרים, אפילו בפירוט מסוים, בחיים קודמים, שניים או שלושה במספר, ואף יותר. חלקם של האנשים נשארים מודעים במשך כל הפגישה למה שהם אומרים. לעתים, המהופנטים מתעוררים בלי לזכור דבר ממה שאמרו. ברוב המקרים נוכחים האנשים שעברו את התהליך לדעת, כי למשך ימים אחדים לאחר ההתנסות עדיין הם יכולים להוסיף נופך לתמונות ש"ראו".

רבים טוענים, כי הטכניקה של הפנוט אדם, כך שישוב לגלגוליו הקודמים, היא הוכחה שכולנו חיינו כבר בעבר הרחוק. יש הגורסים כי אישיותו של האדם היא נצחית ואינה מתרבה, היא רק עוטה דמות פיזית שונה במהלך ההיסטוריה. "גישה זו, הרגרסיה, מעמיקה מאוד, ועוברת מבחינת הזמן מעבר לילדות, מעבר ללידה, אל עבר זיכרונות העבר, אשר מסתבר שהם אגורים באזורים שונים במוחנו, וכאשר יודעים באופן מקצועי לעוררם על מנת לטפל בהם, הזיכרונות חדים כאילו קרו היום. קיימות קבוצות אוכלוסין אשר זיכרונות הגלגולים הקודמים טריים מאוד במוחם. כאלו הם הדרוזים אשר מתגלגלים מיד, ולכן אינם מתקשים לזכור מי היו הוריהם ומי הייתה משפחתם וכו' בגלגול הקודם".

רופא קונבנציונלי בשם ד"ר בריאן וייס, ראש מחלקה פסיכיאטרית בארה"ב, נוכח לדעת כי ניתן לקדם בצורה משמעותית טיפול פסיכולוגי אם משלבים גם טיפול בחיים קודמים. כל זה קרה עקב התנסותו עם אחת המטופלות שלו, אשר חוותה במשך טיפוליה עמו, זיכרונות אשר לא ידע תחילה כיצד לפרשם. בהמשך התוודע לצורת טיפול ברגרסיה וחזה בהבראתה השלמה של המטופלת. כעת הוא משלב בטיפוליו צורת ריפוי זו ורואה ברכה בעבודתו. ד"ר וייס כתב: "כמטפל מסורתי הייתי ספקן מאוד כאשר במהלך טיפול הפנוטי לכיוון חוויית ילדות, החלה מטופלת שלי להתחבר לחוויות מחיים קודמים. כשהתברר שהם המפתח לסיוטים ולהתקפות חרדה שייסרו אותה שנים רבות, החלו ספקותיי להיעלם, והתחלתי לשלב בצורה מקצועית את הנושא בעבודה שלי".


 

ד"ר בריאן וייס

ספרו של ד"ר וייס, 'שורשים ושיעורים בזמן', מתאר חוויות אלו ואחרות ומאשר שוב ושוב את העובדה שהחיים הנם רצף אחד מתמשך, ואילו הלידה והמוות הנם רק מעברים ממצב קיום אחד לאחר.

מספר זאב קולמן, עוסק בריפוי על ידי מגע יד, בהיפנוזה וברגרסיה: "מעולם לא האמנתי בגלגול נשמות. הדבר נראה לי כאגדה שנעים לשמעה, אך בינה לבין המציאות רב המרחק. כשהתחלתי לעסוק בהיפנוזה נמשכתי במיוחד לנושא של הרגרסיה - החזרה לאחור. ניסיתי זאת כי שמעתי שאפשר על ידי היפנוזה להגיע לגלגול נשמות. כשהצצתי נפגעתי ... זהו אחד מהנושאים החשובים ביותר הקשורים למהות האדם, ללא קשר לגילו, השכלתו או מוצאו. לכולנו בסופו של דבר מצפה המוות. האם המוות הנו הסוף? אני מאושר על שנמצא בידי הכלי המאפשר לי לחקור נושא זה ביתר יסודיות. כאשר אני עושה רגרסיה, יורד האדם בגיל, ובהתאם לכך משתנות תגובותיו והתנהגותו. בגיל שנתיים הוא ימצוץ אצבע, ואם אבקש ממנו לכתוב הוא לא ידע. אם אשאל אותו כמה זה אחד ועוד אחד, הוא יתחיל למנות את אצבעותיו. כשמגיעים לגיל שנה הוא יתנהג בהתאם לגיל זה, אבל כאשר אתן לו הוראה לדבר הוא ידבר. כאשר מגיעים לתקופה שבה האדם היה ברחם, הוא ידווח בדרך כלל שנעים לו, שהוא חש חמימות. הוא אפילו יתכווץ לתנוחת עובר כמו ברחם. יש הטוענים שרגרסיה נובעת מחוויות ילדות, או מתוך רשמים נשכחים הנובעים מקריאת ספרים או ראיית סרטים, אך היו מקרים שאימתִי את העובדות. בדרך כלל אנשים נדהמים, ואינם מאמינים שהם אמרו את אשר אמרו כשהיו תחת היפנוזה. אין השפעה של החוויה שנחוותה, על מהלך החיים בהווה. הדבר נראה כאילו הנשמה השתמשה בכלי, שזה הגוף שלה בחיים הנוכחיים, על מנת להעביר את המסר של הגלגול הקודם, ותו לא".

תיאור אירועים של רגרסיה

הניסוי הראשון ברגרסיה נערך בניו יורק על ידי אדגר קייסי.

ג'ו קיטון, חוקר בתחום, הביא כ-9,000 בני אדם באנגליה להפנוט ולרגרסיה. להלן תיאור אחת הרגרסיות שעשה: במצב של היפנוזה הפך ריי בריינט, עיתונאי מרדינג שליד לונדון, להיות סמל הדגל ראובן סטפורד מגדוד חיל הרגלים ה-47 של לנקשייר, ששירת בקרב אלמה במלחמת קרים ב-20 בספטמבר 1854. משעזב את הצבא היה סטפורד לספן בנהר התמזה הלונדוני. הוא טבע ברציף מילוול בשנת 1879, ונקבר בפלייסטאו שבאסקס.

לצורך בדיקת נכונות זיכרונו, לקח ג'ו קיטון את בריינט למפקדה של מה שהיה לפנים הגדוד ה-47. בריינט הופנט, ואחר כך תוחקר על ידי הארכיונאי הגדודי, שהייתה לו גישה למכתבים שנשלחו מאזור קרים, אך מעולם לא פורסמו. זיכרונו של בריינט, או של סטפורד, היה מדהים. הוא זכר את צליחת נהר אלמה תחת הפגזה כבדה של התותחים הרוסיים. כשנשאל איך היה בנהר, הוא השיב, "קר וחלקלק מבוץ: חלקלק כל כך, עד שבקושי יכולת להיאחז במשהו". תיאור זה היה זהה, כמעט מילה במילה, למה שהיה כתוב במכתבים שנשמרו בארכיון הגדוד. הוא זכר שבידי הגדוד נפלו כמה תופי צד רוסיים "כאלה מפליז, עם ראשים של חיות עליהם, כמו שיש בכנסיות". התופים, העשויים פליז ומעוטרים בראשי עיטים, נמנים עם השלל שלקח הגדוד למזכרת.

אחת מן הנשים שהצליחו "לחיות" את חייהם בעבר בזכותו של קיטון, היא אן דאולינג, עקרת בית ואם לחמישה מצפון אנגליה. כאשר הופנטה על ידי קיטון, הפכה לאדם שונה לחלוטין, לשרה ויליאמס, נערה שחיה ככל הנראה, במשכנות העוני של ליוורפול בשנת 1836. לדבריה של אן, היה אביה של שרה, ג'וזף, סוור בנמל והיא עצמה חיה חיי עוני בעיר התעשייתית. בקול של ילדה נפחדת תיארה אן-שרה את היום שבו לא שב אביה הביתה מעבודתו משום שמצא את מותו מתחת לפרסות סוס משתולל. היא גוללה סיפור עצוב של ילדה מבוהלת, הגרה לבדה בבית, רק לעתים רחוקות מבקרים בו השכנים, וזאת כשכל מבוקשם לגנוב חפצים באין מפריע. קיטון הציג לאן-שרה שאלות, והיא תיארה פרטים רבים מחייה שניתן היה לאמת. היא תיארה את חנותו של הרוקח שהייתה סמוכה לביתה [בהקיץ טענה אן דאולינג כי אינה מכירה לא את הרחוב ולא את החנות]. שם החנות היה, לדבריה, "סאמסונ'ס"; על פי מדריכי שמות הרחובות מאותה התקופה, מתברר כי אכן הייתה חנות כזו בין השנים 1839 ו-1848 בבעלותו של ג'יימס סאמסון. שרה זכרה גם את ביקורה של המלכה ויקטוריה בלוויית הנסיך אלברט. היא ציינה כי המלכה שטה על גבי ספינה ששמה היה "הפייה", אולם לא זה היה שם היאכטה המלכותית של המלכה. התברר, מתוך חיפוש בארכיונים של העיתונים המקומיים כי המלכה נהגה לערוך את כל סיוריה בספינה ששמה "הפייה". אן ידעה לתאר את מותה של שרה ב-1856, בהיותה בת 25 בלבד: היא נרצחה במרתף אפל וטחוב. תוך כדי התיאור ניכר באן אי שקט גובר. לאן דאולינג היו גלגולים נוספים לבד מדמותה של שרה ויליאמס - היא חזרה אל אנז, שמתה בגיל 14 מגידול במוח, אל נערה אירית שהיגרה לאמריקה כנזירה ואף לקברניט באניית עבדים.

ההיסטוריון והסופר הבריטי פיטר מוס תיעד את החומר בספר 'מפגשים עם העבר'. שני מדענים שחקרו את עבודתו של קיטון בקפדנות רבה, סיכמו באורח חד-משמעי כי אין הם יודעים מה הסיבות לתופעה. הפרופ' האנס אייסנק, מנהל המחלקה לפסיכולוגיה במכון הפסיכיאטרי של לונדון, אמר, לאחר שעבר על המחקר: "במדע הכל בר הסבר, אולם ישנם אירועים המהווים בעיה ממשית ואינם ניתנים להסבר הגיוני".

פרופ' סטיבנסון בדק בשנת 1931 ילדה בריטית שהחלה לדבר בשפה בלתי ברורה בעת ששהתה בהיפנוזה. בחייה הקודמים הייתה רקדנית במקדש מצרי, בעת המצרית העתיקה. דבריה נבדקו ואשרו על ידי אגיפטלוג.

מורי ברנסטין האמריקני ערך מחקר בשנת 1952 ופרסם ספר מקיף בעניין, 'בעקבות בריידי מרפי'.  בספר תיאור מאלף כיצד ביצע ברנסטין רגרסיה ברות סימונס בעיר פואבלו שבמדינת קולורדו, ארה"ב, והחזירה לגלגולה הקודם בתור בריידי מרפי מאירלנד שחיה בין השנים 1798-1864. תיאור הריגרסיה שלה מובא בהמשך.

גרהם הקסטבל, מדריך שחייה, הוחזר לעבר על ידי מייסד 'המכון הבריטי לגלגול נשמות', ארנולד בלוקסהם. הדבר היה בשנת 1975. תחת השפעת ההיפנוזה החל הקסטבל להיזכר בחיים על פריגאטה (אניית מלחמה) בעלת 32 תותחים בצי של האדמירל האנגלי המפורסם נלסון. זיכרונותיו לא היו מעורפלים כל עיקר, וכללו אזכורים של מונחים ימיים מקצועיים מאותה תקופה, תיאור של ציוד הספינה ושל ארגונה, ואף דיווח משעת קרב. הדיווח הוקלט ולשונו כדלהלן:

"חכו לפקודה, חכו לה! תכינו את הגפרורים. כן, המפקד! תעמוד מאחור! עכשיו ,למעלה גולם, עכשיו! - עכשיו! (צווחות גיל כשנורה פגז). כל הכבוד, בחורים! תעלו אותם! תעלו אותם! סובבו אותם לחזית! (צעקות).תוציאו את האיש הזה! תוציאו אותו! תשלחו לתא העזרה ראשונה ... עכשיו תטענו ... חוטרי ניקוי! נגב את זה, נגב את זה, אידיוט, נגב את זה קודם! עכשיו תטענו, תטענו! קדימה, מספר ארבע, היית כבר צריך להיות בעמדה! ... כן המפקד. מוכנים!? ושוב, בחורים! פגעתם בו! מהר! אלוקים אדירים, מנוול! הנה המטרה! ככה מכינים תותח לפעולה, כה אחיה, הם פגעו בפירס, הם פגעו בפירס! (פתאום, צעקות איומות) הרגל הארורה שלי (צעקות וגניחות היסטריות) הרגל שלי, הרגל שלי!"

מר הקסטבל הכחיש כל בקיאות בימאות של המאה ה-19, וגם אם יטען אי מי שרק מעטים יכולים להתחמק מלראות סרטים על התקופה, עובדה תקפה היא שהתיאור שניתן היה משופע בפרטים בהיקף לא מבוטל.

גב' דולורס ג'יי היא עקרת בית אמריקנית טיפוסית, אם לארבעה. כאשר הייתה בהשפעת היפנוזה, חזרה לתקופת ילדותה, ולאחר מכן החלה להעלות חוויות מתקופה רחוקה הרבה יותר, עשרות שנים לפני לידתה הנוכחית. ג'יי הגיעה לשנת 1870 ונעצרה שם. היא החלה לדבר גרמנית, שפה שלא למדה ולא הכירה. היא הייתה נערה גרמנית קתולית, גרטכן גוטליב היה שמה. גרטכן הייתה נערה נפחדת, שהסתתרה מפני רדיפותיהם של מתנגדי הדת הקתולית. ג'יי-גרטכן תיארה מחזה מזעזע: היא ראתה גבר רוצח את אמה. עוד הוא אוחז סכין בידו, התקרב אליה הגבר. כאבי ראש חדים תקפו אותה, ומאז אינה זוכרת דבר עד שנת 1923, אז התחילו חייה החדשים, בארה"ב. כאשר ניעורה מן ההיפנוזה, לא זכרה ג'יי דולורס דבר. היא אף טענה שאינה מאמינה בגלגול נשמות. כאשר שמעה את סרטי ההקלטה, היא זיהתה את קולה דובר הגרמנית, אולם לא הבינה ולו מילה אחת. לא היה ניתן לאמת את סיפורה, שכן הכפר שעליו סיפרה נהרס במלחמת העולם השנייה.

עדויות

הרגרסיה של ג'וליה פארקר

"ביולי 1989 הופנטה ג'וליה פארקר על ידי לאונרד ויילדר. לאחר שהפנט אותה תחילה לשלב עמוק בהיפנוזה, הזמין אותה המהפנט להיזכר בחייה בגיל 20, אחר כך בגילים 15, חמש ושנתיים. לאחר מכן ביקש ממנה: 'לחזור בזמן, לחזור עמוק עמוק אל תוך הזמן, אל זמן של טרם הולדתך כמי שאת היום ... אל זמן של טרם הולדתך כג'וליה, כשהיית אדם אחר שחי על פני כדור הארץ. ותוך חזרתך בזמן, יופיעו לפנייך זיכרון, תמונה, רגש, מאורע. התחילי לדבר על הדבר הראשון העולה על דעתך'. ג'וליה השיבה כמעט מיד: 'זה יער ... זה גזע עץ גדול. בחוץ די חשוך. שעת אחר צהרים מאוחרת. אנני, אני אנני. אני לבושה בגד ירוק. אני בת 37 ... אני ביער השחור. אני גרה במרחק של קילומטר וחצי מכאן בבית בודד. (יש לי) שני בנים ... הבעל נסע. השנה 1727. (שמות הבנים הם) היינריך ופטר'. בשלב זה גילתה ג'וליה סימנים של מצוקה קלה. 'זה היער ... זה העץ, אני פוחדת ממנו... הוא פשוט עומד שם. הוא גדול, הוא יפה, אבל הוא מפחיד אותי. אני רוצה לאהוב אותו'. ויילדר החזיר את אנני לגיל 25. היא 'זכרה' שחיה ליד נהר והייתה נשואה לאדם ששמו גיאורג. לא היו להם ילדים. היא עשתה את ימיה בגידול תפוחי אדמה. 'אני מוכרת אותם לאנשים בשני פנינג'.

הנסיכה ההודית

פרופ' פולרוי מאוניברסיטת ג'נבה הפנט ילדה בת חמש שסבלה מבעיות תפקוד. במפתיע, החלה הילדה לספר על "עברה":

"הנה אני נמצאת בארמון... שיחים יפים סביב, גם פרחים... בת כמה את?, שאל הפרופסור. 23. מתי זה קרה? קא...נא...רה...- קאנארה... היכן זה? בהודו, במדינת הודו... את נשואה או רווקה? אני אחת מנשותיו של הנסיך סיברוקה... מי זה סיברקה? הנסיך השולט על ממלכת קאנרה". כאן נידבה הילדה פרטים על הארמון שבו חיה ועל הלבוש שהיה נהוג בימים ההם. הילדה השוויצרית דיברה כל אותה העת בסנסקריט עתיקה, שאינה משמשת שפה מדוברת אפילו בהודו. פרופ' פולרוי רשם את הסטנוגרמה של המקרה, ושלח אותה למומחים בסנסקריט ובהיסטוריה הודית מאוניברסיטת כלכותה שבהודו. המומחים נדהמו משפע הממצאים והעובדות, ואישרו את קיומה של ממלכה זו ונסיך בשם זה לפני כ-500 שנה.

הספרדי מימי הביניים - מניסוייו של זאב קולמן

"אביא עתה קטע של דו שיח מתוך אחת הרגרסיות.  מדובר בבחור כבן 20, אשר בזמנו היה סטודנט בטכניון. זה קרה בערב היפנוזה בחיפה. בגלגול הקודם הוא שהה על ספינה אשר עשתה את דרכה לארץ מסוימת אשר נקראה 'גואנקה', מקום שלא הצלחנו לאתר על המפה. שם האנייה הנו 'לה פאס', שפירושו 'שלום'. הוא תיאר בפני בפרוטרוט כיצד נראית האנייה. הייתה בדבריו נימה רבה של אנטישמיות שהוא ספג מדור לדור. כלומר, הוא חונך על ברכי האנטישמיות.

מי אתה? קוראים לי פרנסיסקו. איפה אתה נמצא, פרנסיסקו? אני נמצא על אנייה. איפה? בים הגדול. לאן נוסעת האנייה, פרנסיסקו? אנחנו נוסעים לאדמות סודיות. ומה יש שם באדמות הסודיות האלה, שאתם נוסעים לשם, פרנסיסקו? יש שם אבנים יקרות. מי סיפר לכם על כך, פרנסיסקו? חבר שלי שנסע לשם לפני מספר שנים אמר שיש שם דברים יפים, אני הייתי שם לפני שנה ובאמת מצאתי, זאת הנסיעה השנייה שלי לשם. מה מצאת שם, פרנסיסקו? יש שם אנשים שלא יודעים לדבר, לקרוא ולכתוב והם הולכים חצי ערומים, ואם אתה נותן להם דבר פשוט הם נותנים לך כל מה שאתה רוצה. ואיך קוראים למקום הזה, פרנסיסקו? אנחנו קוראים לו "גואנקה". איפה זה נמצא? זה נמצא איפה ששוקעת השמש. מהי השנה כעת? 1750. בן כמה אתה, פרנסיסקו? בן 35. מה שם משפחתך? פרנסיסקו אל גרקו. איפה אתה נולדת? נולדתי בספרד בברסלונה, (הוא בטא זאת כך ולא "ברצלונה". יש במבטאו נימה של מבטא ספרדי למרות שהוא ממוצא לגמרי שונה). מה המקצוע שלך? אני מדריך את האנייה. מתי תגיעו ליעדכם? בערך בעוד שבועיים. כיצד נראית האנייה שלכם ומה שמה? היא נקראת 'לה פאס'. היא מונעת על ידי הרוח ויש לה הרבה מפרשים, יש לה שלושה תרנים גדולים ושניים קטנים. סך הכל 54 מפרשים. של מי האנייה ? האנייה שייכת לשלטון הספרדי. ומי יושב כעת בשלטון? המלך פרננדו השלישי. לאיזו שושלת הוא שייך? הוא שייך לשושלת הבורבונית. הוא מלך טוב? כן, אנחנו אוהבים אותו.

יש יהודים בספרד? כן, יש מעטים מאוד, מהזבל הזה. מה הם עושים? הם עובדים קשה מאוד, היהודים, הנה כאן באנייה יש לי שניים כאלה. איך קוראים להם? אני לא יודע את השמות שלהם, אבל אני יודע שהם יהודים. אולי בכל זאת אתה זוכר שם של אחד מהם? לא, אני לא זוכר. הם רק עושים כאן את העבודות השחורות. איך אתה קורא להם? אני לא קורא להם, האנשים שמתחתי פונים אליהם, אבל אני יודע מי יש על הספינה. איזה מן אנשים הם היהודים? אני לא יודע מאיפה הם באו, אבל אני שונא אותם. למה אתה שונא אותם? כי הם מלוכלכים, ומנסים לגבות כסף בכל מקום. איפה למדת את זה? אבא שלי סיפר לי את זה. ומאיפה אבא שלך יודע את זה? אבא שלי היה איש גדול מאוד, הוא גם היה כמוני, מדריך של אנייה גדולה. מה הכנסייה אומרת על היהודים? היא שונאת אותם, היא אומרת שהם אנשי השטן. ממה הם חיים? הם עובדים קשה, יש אחד או שניים שמסתדרים טוב, הם עושים הרבה כסף. קוראים לאחד קרלוס יחיאל והוא בגיל שלי ויש לו משפחה גדולה. הוא עשיר מאוד כי יש לו הרבה אדמה. איך השלטונות מתנהגים אל היהודים? הם משפילים אותם. באיזה צורה? כולאים אותם בבית סוהר מכריחים אותם לעבוד קשה. מגרשים אותם. היית מוכן לעזור ליהודים? לא, בכלל לא. אז מה בכל זאת צריך לעשות ליהודים בספרד? זה לא מעניין אותי, שיעשו מה שהם רוצים.

איך הים? הים שקט מאוד. איפה אתם נמצאים? אנחנו כבר באמצע הדרך. אתם ממשיכים וממשיכים במזג אוויר נהדר והנה אתם מגיעים ליעדכם, וכעת אתה יורד מן האנייה. ספר מה אתה רואה? אני רואה הרבה אנשים מסביב, חצי פרועים כאלה, הם מנופפים לשלום. ואיך אתם מגיבים? אותנו זה לא מעניין. אנחנו רוצים לקחת את הכסף ואת הזהב, ולצאת מכאן כמה שיותר מהר. אתה יודע להגיע למקום של הזהב? זה במרחק הליכה של יומיים, אנחנו נצא לדרך מחר. אתם הולכים והולכים בתוך הג'ונגל כבר יומיים, והנה אתם הגעתם למקום שנמצא הזהב. מה אתם עושים עכשיו? אנחנו מתחילים לחפור, כי זה מתחת לאדמה בצורת אבקה דקה כזאת, כעת אנחנו מעמיסים זאת על הכורו שלנו (החמור) אחר כך זה ייקח שלושה ימים להביא אותו ואז אנחנו נחזור עד אשר נמלא את האנייה. גמרתם הכל, והנה אתם נמצאים שוב על האנייה. מה קורה כעת? אנחנו חוזרים עם האנייה חזרה לספרד לברסלונה, ומביאים את הזהב למלך. את הכל? רק חלק ממנו. היתר, זה לחבר שלי שהשקיע בזה. הוא קיבל את האנייה מן המלך, והוא זכאי לאחוז מסוים. האנייה מגיעה לספרד, ואתה יורד ממנה. לאן אתה הולך כעת? אני נוסע למדריד, אל בית המלך, אנחנו מכירים זה את זה והוא מקבל אותי יפה. מה אתה רואה עכשיו? אני רואה חגיגה גדולה מאוד בבית המלך; יש הרבה אוכל והרבה יין. תגיד לי, אתה נשוי? כן, יש לי אישה. איך קוראים לה? קוראים לה ראקל. יש לך ילדים מראקל? יש לי שני ילדים לאחד קוראים אורננדו, ולשנייה קוראים קרלה".

"באחד המקרים טען קצין בצה"ל שעבר רגרסיה, שקוראים לו מיכאל אברהמוביץ. שאלתיו היכן הוא נמצא, והוא השיב לי שהוא נמצא בלטרון עם שיירות אספקה. בשלב מסוים הוא החל לתאר התקפה. זה היה ב-1948. הקצין נולד רק לאחר שנת 1950. פתאום הוא כאילו חטף צרור בבטן, התכווץ וממש כמו מת לי בידיים. אחר כך כמו ירד עליו מסך ויותר הוא לא זכר כלום. אשתו של מפקד היחידה, שנכחה באותו ערב לא התעצלה וחיפשה בספרים שונים, בין היתר ב"גווילי אש", ושם היא אכן מצאה את כל הסיפור.

מהופנטת אחרת סיפרה שהיא חיה ברוסיה באמצע המאה שעברה. היא נחטפה מביתה על ידי קוזאק, והוא אילץ אותה להתנצר. הוא לקח אותה לכפרו והתנהג עמה באכזריות, עד שהיא החליטה לברוח ממנו בליל שלג קפוא. בדרמטיות רבה תיארה את האפלה, את הפחד, את יללות הזאבים ואת הקוזאק שרדף אחריה על סוסו ולבסוף השיגה. הוא נעל אותה בחדר והחל מכה בה, עד שנפחה את נשמתה. בהמשך תיארה איך נשמתה עלתה מעלה, כשהיא לא חשה יותר כאבים, ונמשכת לתוך מן מנהרה שיש בה אור".


 

פרק ד

קשר עם רוחות

קשר עם רוחות 61

עדויות על התגלות רוחות במחקר הפרפסיכולוגי 62

הסיאנס 66

הרוחות המרעישות 73

תנודות שולחן פרנורמליות 74

צילום רוחות 75

קולות ראודייב 76

אוטומטיזם – ציור וכתיבה אוטומטיים בהשפעת רוחות 77

עדויות על התגלות רוחות

רוחות הרפאים הן עדות נוספת למציאות חיים לאחר המוות. מדובר בנשמות של נפטרים היוצרות קשר עם החיים, מעודדות או מזהירות אותם, עוזרות להם או מכשילות אותם. התרבויות היוונית, הרומית וגם תרבות אירופה עד לתקופת ההשכלה, האמינו בקיומן של רוחות רפאים. רוחות רפאים אינן מזיקות, אם כי לעתים קרובות הן מפחידות. האנשים שהתנסו בראיית רוח רפאים או ב"תחושה ברורה בנוכחותן" רבים מכדי שנוכל לפטור את התופעה בלא-כלום.

בבריטניה המספר הרב ביותר של בתים רדופי רוחות רפאים. כשמוזכר בבריטניה המושג 'על-טבעי' (Supernatural), רוב האנשים בטוחים שהכוונה לרוחות רפאים. הבריטים ללא ספק רוחשים חיבה מיוחדת לישויות המעורפלות הללו; כמעט לכל בית בן יותר ממאה שנה קשור סיפור כלשהו של רוח רפאים.

"לעיתים קרובות נראו הרוחות כשהן מהלכות במבנים ישנים, טירות וכיוצא באלה. עצם הופעתן בישרה מקרה אסון או מוות, ולא פעם נודע תוך כדי חקירת תולדות המקום על הירצחו של אדם חף מפשע, או על הימצאותו של שלד אדם תחת יסודות הבית. לאחר שנערכה קבורתו כדת וכדין, פסקו התופעות".

"ידידיה הזמינוה להתארח בטירה עתיקה שנרכשה על ידם לא מכבר. הם אכסנוה ללינת לילה בחדר ששכן במגדל הטירה. היא ביקשה מבעלי הבית לעוררה למחרת בבוקר בשעה שמונה. היא הקיצה לשמע דפיקות קולניות, והופתעה מאד מכך שבעל הבית מעירה כבר, למרות שעדיין שוררת חשכה גמורה. אך לא היה זה בעל הבית. לאחר נקישות חוזרות ונשנות נכנסה מבעד לדלת הסגורה דמות שחורה, שהפסיעה בעד החדר, פנתה אל הגברת אלינגהיים ואמרה לה: 'התפללי למעני!'. לאחר מכן עברה לצדו השני של החדר ויצאה החוצה מבעד לקיר. בחקירות ודרישות שנערכו אחר כך בכפר הסמוך אצל האיכרים הוותיקים התברר, כי באותו חדר במגדל התאבד לפני שנים רבות בעל הטירה, שפשט את הרגל. האיש, שהופעתו החיצונית הייתה זהה לזו שתוארה על ידי גברת אלינגהיים, שם קץ לחייו בשל פגיעה בכבודו".

[עדות הגב' אלינגהיים, בתוך: ד"ר ח' ברנט, 'פרפסיכולוגיה וכוחות הנפש', הוצאת ראובן מס, עמ' 106]

ד"ר וויר מיטשל

"ד"ר וויר מיטשל, רופא עצבים מפילדלפיה, מספר על המקרה שקרה לו. אחרי יום עבודה מייגע עם החולים, הוא שכב לישון. הוא התעורר לקול צלצול ממושך של פעמון הדלת. בפתחו את הדלת ראה ילדה קטנה לבושה בגדי קיץ קלים ופניה מביעים דאגה. היא אמרה: 'אדוני, אמי חולה מאוד! התוכל לבוא ולעזור לה?' הלילה היה קר. שלג התעופף ברוח הסוערת, הרופא היה עייף מאוד ונטה לדחות מעליו את הילדה, אבל נכנע לרגש הרחמים שהילדה עוררה בו באופן דיבורה. הוא התלבש והלך אחריה. הוא מצא את האם חולה בדלקת ריאות קשה והגיש לה את הטיפול הדרוש. אחר כך חלק מחמאה לחולה בהערכתו את פקחותה ואת עוז רוחה של בתה הקטנה. 'אבל בתי מתה לפני חודש', ענתה האם בבכי. 'נעליה וצעיפה נמצאים במגרה הזאת'. ד"ר מיטשל הוכה בתימהון ובמבוכה כאשר פתח את המגרה ומצא בה את אותם הבגדים שלבשה הילדה בבואה להזעיקו. הבגדים היו חמים ויבשים ולא יתכן שהשתמשו בהם בחוץ באותו לילה חורפי".

קרל יונג

הפסיכיאטר השווייצי קרל גוסטב יונג, שחקר את תופעת החיים שלאחר המוות, טען שהישארות הנפש היא בצורת 'תודעה'. ליונג היו כמה חוויות חריגות בתקשורת עם מתים, המפורטים בספרו 'זיכרונות, חלומות, הרהורים'. עדותו של יונג, פסיכולוג וחוקר בעל שיעור קומה, חזקה עליה שאינה חיזיון שווא אלא מראה של ממש.

זיכרון מימי הילדות של יונג – "הוריי התגוררו הרחק מן הכרך הסואן, בבית בודד, ללא שכנים בקרבתם. ביתנו היה גדול ומרווח, בעל שתי קומות, שמונה חדרים בסך הכול; כיוון שהיינו משפחה ענפה, מנינו 20 נפשות. נהגו להעבירנו מחדר לחדר, בהתאם לצורכי השעה. כך קרה, שאחי הגדול ואני אוכסנו באחד החדרים שטרם נוצל למטרה כלשהי. הוקצתה לנו מיטה כפולה, ומאחר שאחי לא הצטיין באומץ לב, ביקש תמיד לישון על יד הכותל. המקרה שאני נזכר בו אירע בליל ירח בהיר. אור הלבנה מילא את חלל החדר, ואז קרה הבלתי ייאמן. מאחורי הווילון, שהגיע עד לרצפה, ניצבה דמותו של אדם גבוה, שדבר מה היה חסר ממנה. הדמות התקדמה לאט לעבר המיטה, עקפה את השולחן שעמד באמצע החדר והתקרבה עד למראשותיי. אימתי גברה שבעתיים, משהבחנתי כי הדמות היא נטולת ראש, שאותו נשאה מתחת לזרועה השמאלית. יכולנו להבחין בעיניים שבהו בנו, ובתווי הפנים, שאותם לא נשכח לעולם. הייתי אז בערך בן שש. הדמות נסוגה לאטה עד שנעלמה מאחורי הווילון. זינקנו מן המיטה, עלינו במרוצה במדרגות לחדרה של אמנו, מזועזעים ונפחדים, לבלי יכולת להוציא הגה מפינו. לבסוף שבו אלינו המלים, תוך כדי התייפחויות ובכי. אני, הצעיר יותר, הורשיתי לישון אותו לילה במיטתה של אמי, ואילו אחי - במיטתו של אבי. איש מאתנו לא הוכרח עוד לשוב אל חדר האימים. כ-14 שנה לאחר מאורע זה דפדף אבי בתעודות מצהיבות ובאלבומים ישנים. אנו, הילדים, עמדנו לידו והסתכלנו על התמונות. לפתע נצטעק אחי, כולו אחוז רגשה. הוא הצביע על אחד התצלומים ואף אני נבהלתי. שנינו זיהינו את תווי פניה של אותה דמות לילית. אחר כך סיפר לנו אבינו, לאחר הרהורים ממושכים, על האיש שהופיע בחדרנו. הוא מעל בסכומים גדולים, וכיוון שלא ידע לצאת מן הסבך - תלה עצמו באותו חדר".

עדותו של יונג, הכלולה בספרה של הפרפסיכולוגית פאני מוזר Spuk, על הופעת רוחות רפאים, מספרת שהוא בילה סופי שבוע אחדים באחוזה ששכר אחד מחבריו בבקינגהמפשייר. במשך לילות אחדים הוא שמע קולות מקולות שונים: טפטוף מים, אוושות ודפיקות בעוצמה גדלה והולכת; במהלכו של סוף השבוע החמישי חשב יונג שמישהו עומד בחוץ ודופק על הקיר בקורנס: "היה זה ליל ירח יפה. הרוח לא נשבה. בחדר נשמעו רחשים, נקישות וחריקות; מבחוץ הגיעו אליי דפיקות על הכתלים. לפתע חשתי כי משהו נמצא בקרבתי. פקחתי את עיניי תוך מאמץ. ראיתי על ידי ראש של אישה זקנה מונח על הכר, עינה הימנית קרועה לרווחה ותוקעת בי מבטה. המחצית השמאלית של הפנים, כולל העין, הייתה חסרה. הכול בא במפתיע ובאורח בלתי צפוי כל כך, עד כי זינקתי ממיטתי, הדלקתי נרות, ולאורם ביליתי ישוב בכורסה את שארית הלילה. כשהדלקתי את הנר - מיד נעלם הראש'. לאחר מכן גילו יונג ומארחו כי כל הכפר יודע שהבית רדוף רוחות ומכושף. זמן קצר לאחר מכן נהרס הבית.

בשלב מסוים בחייו היה יונג משוכנע כי תופעות אלה חורגות מן התחום הרגיל של תפיסה על-חושית, וכי דרושה גישה מרחיקת לכת עוד יותר כדי למצוא להן מקום בהשקפת העולם הרוחנית שלנו.

ד"ר אליזבט קובלר-רוס, פסיכיאטרית מדטרויט, מומחית בעלת שם עולמי בנושא ההיבטים הפסיכיאטרים של המיתה, מספרת על אחת החוויות המדהימות ביותר שעברה, כאשר גברת שוורץ, שבה טיפלה לפני מותה, הופיעה במשרדה של הפסיכיאטרית, לאחר פטירתה ולאחר הלווייתה. היא נראתה בדיוק כפי שנראתה בחייה, ואמרה שהיא מבקשת להודות לפסיכיאטרית על כל מה שעשתה למענה. קובלר-רוס ההמומה הייתה בטוחה שהיא הוזה, אך משנוכחה שבאמת יש עמה נוכחות הנראית ומדברת כגברת שוורץ, ביקשה ממנה לכתוב פתק ולחתום עליו. החתימה וכתב היד אומתו על ידי בני המשפחה וחבריה לעבודה של גברת שוורץ.

המקרה של רומר טרקסל

בשנת 1970 נסע רומר טרקסל במכוניתו מפנסילבניה למדינת אינדיאנה בארה"ב, במטרה לזהות את גופת בנו, שנמצאה זרוקה בצד הכביש באזור. מרגע שנכנס לעיר, הוא התחיל להרגיש את נוכחות בנו, כביכול, מדבר לתוך מוחו. הקול מסר לו הוראות איפה למצוא את המכונית הגנובה של הבן. לפי הוראותיו נהג רומר לעיר סמוכה, ושם, אחרי פיתולים רבים ברחובות השונים, הוא זיהה לפתע את המכונית נוסעת. רומר ביצע פניית פרסה ועקב אחרי המכונית. בעזרת קרוב משפחה שהיה אתו, הוא הצליח לעצור את הנהג, ובעוד הקרוב מזעיק את המשטרה, הוא העסיק אותו בשיחה תמימה. הנהג הודה והורשע בביצוע הרצח. לאחר איתור הרוצח, סיפר רומר, עזב אותו בנו, והוא יודע שבנו, צ'רלי, רגוע ושלו עכשיו. ההסבר היחיד המתקבל על הדעת הוא שהבן, שמת זמן רב לפני כן לפי הודעת המשטרה, "עקב" אחרי הרוצח שלו באמצעות הקשר שיצר עם אביו. הבן בא כדי להדריך את האב להביא את הרוצח על עונשו.

חלוקת הירושה מחדש בהנחיית הרוח

המקרה שלהלן הוא, ללא ספק, יחידי מסוגו בהיסטוריה המשפטית החדשה. בשנת 1921 נפטר בצפון קרוליינה ג'יימס ל' צ'פין, תוך כדי שהוא משאיר את כל רכושו לבנו השלישי בלבד, ומנשל את אשתו ואת שני בניו האחרים באופן מוחלט על פי צוואה משנת 1905. ארבע שנים לאחר פטירתו, ב-1925, התגלה הנפטר לעיני בנו הצעיר, ג'יימס פ' צ'פין, שלא ידע אם הוא הוזה או חולם. ההתגלות חזרה על עצמה מספר פעמים, עד שלבסוף אמר לו הרוח: "בכיס המעיל שלי תמצא את צוואתי!". הבן התרשם כל כך וחיפש במעיל, שהיה שמור אצל אחד האחים האחרים. בתוך הבטנה היה תפור פתק: "קראו בפרק כ"ז בספר בראשית, בתנ"ך הישן של אבא". התנ"ך היה שמור אצל האם, יחד עם מזכרות אחרות. בנוכחות כל בני המשפחה ושני עדים נוספים נפתח התנ"ך במקום המצוין. הספר התפרק לשלושה חלקים, ובין דפיו הסתתרה צוואה של האב משנת 1919 כתובה בכתב שזוהה מעבר לכל ספק ככתב ידו המוכר. בצוואה זו, שהוגשה לבית המשפט ואושרה, חילק האב את רכושו בצורה שוויונית.


 

הסיאנס

אל הקורא

ראוי להקדים ולומר כאן שביצוע סיאנס אסור על פי היהדות. כמו כן, הכישוף והקסם נאסרו בתורה כי הם מדרך הטומאה. על ידי עירור אקסטטי נפרד הגוף מהנפש, ונמצא שהוא טמא כעין טומאת מת. הקדושה יש לה דרך אחרת להשיג ידיעות פנימיות מהעולם הרוחני. שפע של קדושה בא לנפש ולגוף גם יחד על ידי עבודה נפשית מאומצת של תיקון המידות והשגת המעלות בקדושה ובטהרה במשך שנים רבות, עד שהגוף גם כן מזדכך ומתעלה. דרך זו נקראת השגת רוח הקודש.

התורה ידעה שיש מאומות העולם העושים דברים מעין אלה ושללה זאת לחלוטין, כי כאמור היהודי נדרש לדבוק בטוב ובטהור, והתופעות הללו הן מצד הטומאה. הבאנו כאן סקירה של תופעת הסיאנס רק מצד העניין התיאורטי של חקירת התופעות העל-טבעיות שבהן עוסקת חוברת זו. "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח, יד-טו).

כתב הרמב"ם: "והזהירנו מקיסום, רוצה לומר שיניע כוח הדמיון במין הנעה כאילו בעלי הכוחות כולם המגידים מה שיתחדש קודם היותו, אמנם יתאמת להם בהיות כוח הדמיון מהם חזק ודבריהם מתקיימים ברוב". (ספר המצוות, מצוות לא תעשה, לא).

מהו הסיאנס?

סיאנס הוא מפגש שבו מנסה מדיום, המתווך בקשר עם נשמות המתים, ליצור קשר עם רוחות, ולעתים להעביר מסרים מהעולם האחר אל העולם המוכר. בסיאנס קורה שנשמעות נקישות או שמופיע ענן בחדר. בין השנים 1917 ו-1920 ערך ד"ר קראופרד, מרצה להנדסה מכנית באוניברסיטת בלפאסט, סיאנסים ניסויים עם המדיום קתלין גוליגר, ובמהלכם התרחשה תופעה מוזרה ביותר: כל הנוכחים איבדו ממשקלם. כאשר נשקלה המדיום על מאזני המשקל התברר כי איבדה כמחצית ממשקלה. גם כיום, אין הסבר מדעי לתופעות המוזרות השונות המתרחשות בעת סיאנסים.

בעולם הסיאנסים קיים המונח 'קרוס קוריספונדנס' שמשמעו - שבמקומות שונים בעולם נעשו סיאנסים ומשברי הסיפורים השונים שהתקבלו הורכב סיפור אחד שלם. תופעה זו מדהימה, וקשה מאוד להניח שכל המשתתפים חברו יחד בקשרי טלפתיה. הסיכויים לכך פחותים לאין ערוך מסיכויים של טלפתיה רגילה או שליפת מידע מאדם אחד.

המדיום

המדיום מעיד על עצמו שהוא רואה את המת. הוא מתאר אותו בפרוטרוט, מדבר בסגנון דיבורו ומוסר פרטים אישיים ביותר עליו. עובדות רבות שהוא מוסר מתבררות כאמת, ולפי הנסיבות אין זה סביר שנודעו להם ממקורות קונבנציונליים.

ישנם שני סוגים של המדיום – האחד הוא המדיום הרוחני; הוא מגלה מידע על האדם שבא להיוועץ, מידע שמגיע אליו, בדרך כלל, דרך מסרים מחברים וקרובים מתים של הנועץ. השני הוא המדיום הגשמי; הוא מסוגל להשפיע על הסביבה השפעה יוצאת דופן, כגון להניע חפצים ואפילו לממש דבר מופשט בחומר. בסיאנסים של דניאל דונגלאס הום, מדיום גשמי מפורסם מן המאה שעברה, הייתה מופיעה לעתים יד חסרת גוף כדי ליטול עט ולכתוב מסר, לנוע סביב בין הנוכחים או ללחוץ בשמחה ידו של כל אחד מהם.



"הסיאנס המסורתי נערך לעתים קרובות סביב שולחן בבית פרטי. המשתתפים אחזו זה בידי זה כדי ליצור מעגל רצוף, שדרכו יוכל כוחו של המדיום לזרום, וכן כדי למנוע אפשרות שמישהו מהנוכחים ידפוק על השולחן או יניע אותו. המדיום נכנס לטרנס כדי ליצור קשר עם הרוחות"


מספרת גילה בוים, פרפסיכולוגית העומדת בראש עמותת 'מודעות', וטוענת לרגישות מדיומלית: "אפשר כאן לשאול הרבה שאלות, בסיאנס, למשל: האם באמת יש קשר עם עולם הרוחות או שהמדיום יוצר קשר טלפתי עם הנוכחים וקורא אינפורמציה מתת-ההכרה שלהם? אנחנו שומעים על תופעות, שאנשים יושבים בסיאנס ופתאום רואים דמות מעורפלת של רוח, או הכוס שרצה על האותיות או השולחן קופצת פתאום. ... לכל מדיום שיטה משלו להעברת המסרים של המתים. יש מדיום שנכנס לטרנס, והמתים מוסרים באמצעותו את דבריהם. במקרה כזה ישנה המדיום את חזותו, ובחלק מהמקרים, הקול שייצא מפיו יהיה קולו של הנפטר. שיטה אחרת של המדיום להעביר מסרים היא הסיאנס. המדיום מנחה את האירוע ומזמין נפטרים, המקורבים לנוכחים בחדר. כאשר המדיום מדבר בקולו של המת, בחלק מהסיאנסים, הוא מדבר בשפות זרות לחלוטין לאוזני המשתתפים, שכן הוא מתקשר עם רוחות מתים מארצות רחוקות.

לרוב, מגיעות לסיאנסים רוחות 'נמוכות' של אנשים רגילים, לא בעלי שיעור קומה רוחני, רוחות שמאוד רוצות לחזור לחיים על פני כדור הארץ. אלה, מזהירים מביני דבר, עלולות להיות גם רוחות רעות, שרוצות לתעתע באנשים, ואז עלול הסיאנס להפוך למסוכן, במיוחד כשמי שעורך אותו אינו מדיום מנוסה. מפעם לפעם מגיעה רוח מדרגה גבוהה יותר, שמעבירה מסר מסוים, ומיד הולכת. ויש רוחות, שבאות וטוענות שמטרידים אותן, וכל מה שהן רוצות, בעצם, זה שיעזבו אותן בשקט. ... חוץ מזה, יש סתם נשמות מזיקות, שעלולות להידבק אליך, למשל לגב, ואז תרגיש כאבי תופת בלי שיהיה לכך הסבר רפואי".

"אנחנו מתיישבים סביב לשולחן עץ לא גדול, וטובה מניחה על השולחן את הציור הדרוש: לוח, שעליו משורטטות אותיות האלף בית, עשר הספרות, והמילים "כן" ו"לא". אחר כך היא מדליקה מספר נרות סביב השולחן, מניחה כוס הפוכה על הלוח, ומכבה את האור במקום.

שקט וחשוך. שלושת הצעירים מניחים את קצות אצבעותיהם על הכוס. טובה קוראת ל"רוח", או אולי ל"תת ההכרה". חולפות דקות ארוכות, והכוס לא זזה ממקומה. ואז, פתאום, היא מתחילה לנוע באיטיות על גבי הלוח".

ספינת האוויר R101

ב-5 באוקטובר 1930 התרוממה ספינת אוויר ענקית, R101 שמה, שהייתה שייכת לחיל האוויר הבריטי. זמן קצר לאחר ההמראה התרסקה ספינת האוויר על הקרקע ומרבית הנוסעים ואנשי הצוות נספו. אחד מאנשי הצוות, שתחושה רעה מנעה ממנו לעלות לספינה, מת באותה שעה בתאונת דרכים. באותו ערב התקיים סיאנס שבו התכוונה איילין גארט, מדיום מפורסמת, להתקשר עם רוחו של סר ארתור קונן דויל, יוצרו של שרלוק הולמס וספירטואליסט נודע. אולם במקום קולו של סר ארתור, בקע מפיה קולו של אירווין, טייס ספינת האוויר, והוא החל לספר על סוף דרכה של R101: "המנוע היה כבד מדי ... צינור השמן התבקע ... זווית הטיסה הייתה נמוכה מדי ... הכיסוי ספג מים והכביד על הספינה ... התא שהוסיפו באמצע הספינה הכביד על התרוממותה באוויר ..".. הפרטים שנשמעו מפי המדיום היו מפתיעים - תיאורים טכניים מפורטים, בלשון מקצועית, שאיש מלבד בוני הספינה לא ידע עליהם.

בסיאנס נכחו הארי פרייס, מדען שחשף תופעות של נוכלות ורמאות בסיאנסים, ומספר עיתונאים שעסקו בנושא. במקרה זה, לא הייתה להם שום סיבה לחשוד שמדובר ברמאות. אחד הכתבים החליט לפרסם את הסיפור כקוריוז, בשולי סיפור התאונה הגדולה של ה-R101. יום אחרי פרסום הכתבה תבע מהנדס טיס, מבוני ה-R101, כי יכוננו ועדת חקירה. ב-28 באוקטובר הוקמה ועדת חקירה, וטכנאים ומהנדסים שחקרו את שברי ספינת האוויר אימתו את דברי המדיום. איילין גארט התפרסמה בכל רחבי אנגליה, אולם השאלה נשארה ללא מענה - איך ידעה המדיום, כמה שעות לאחר התאונה, פרטים של קומץ מהנדסים וטכנאים.

גב' מרגוט קלאוזנר

לאורחים שהשתתפו בסיאנס שנערך באוקטובר 1967 בסלון ביתה של מרגוט קלאוזנר, הזדמן העונג הבלתי צפוי לנהל שיחה עם רוחו של לזר כגאנוביץ, סגן ראש ממשלת ברית המועצות במלחמת העולם השנייה, וגיסו של סטאלין. הכוס שיועדה להביא את דבריו של הרוח באמצעות לוח האותיות, התרוצצה בחוסר מנוחה ממקום למקום. "אדוני" פנתה מרגוט קלאוזנר אל הרוח, "אולי אתה מעדיף את הלוח הלועזי?". הכוס עצרה לרגע, וזינקה לעבר המלה 'כן'. קלאוזנר הפכה את הלוח לצדו הלועזי. ברגע הזה חל שינוי בהתנהגותה של הכוס. היא נעה לה באיטיות מאות לאות, וענתה על השאלות בצורה מיושבת. מרגוט קלאוזנר, הפכה בזמן ההפסקה את לוח האותיות לצדו השני "כדי שינוח", והקפידה על נימוס מרבי בדו שיח עם הרוח. "אסור, למשל, לשאול את הרוח בצורה צברית 'מי אתה'. צריך להניח לרוח להתבטא. רק אחר כך שואלים לזהותה, בפנייה מנומסת ככל האפשר. אסור להרגיז אותם" אמרה.

"בסיאנס בעזרת כוס, הופיע בחור שנפל במלחמה ואמר, 'הא לך כתובתו של אבי, שאשתי והילד נמצאים אצלו, היא רוצה לקחת את הילד לדרום אמריקה ולחנכו שם, אנא בקשי ממנה שלא תיסע בשום אופן'. לאחר הסיאנס התברר שהפרטים, השם והכתובת שנמסרו, היו נכונים. בסיאנס אחר שהשתתפתי הופיעו בחורים שהוכרזו כנעדרים במלחמה ונחשבו מתים. על אחד הנעדרים נאמר שהוא חי אך במצב קשה. אישה אחת חברת קיבוץ, יצאה לטייל ולא חזרה בזמן שבעלה שהה במילואים. הרוח אמר שהתאבדה, ותימצא בקרוב. וכך היה".

"המדיום העבירה אינפורמציה על אדם מסוים. היא סיפרה שהיא רואה חייל עם קסדה שכאילו נדחף מאחוריו, והוא הולך בין שדות עם קברים. הוא סיפר שהוא היה חייל צרפתי, ובמלחמת העולם הראשונה כל חבריו מתו. הוא כבר לא חי, אך עוד לא מת; הוא הולך, ובעוד מאה שנה יגיע לאגם וייפול, ויחזור בגלגול נוסף. הוא אינו יכול להפסיק ללכת, כי אלוקים מותח אותו כמו קפיץ. והוא הדגיש את העובדה שאינו מת. אין זה עונש שהוא צריך ללכת; ועצם העובדה שהוא נדחף על ידי מישהו, מוכיחה שיש אלוקים. הוא טען שיש אלוקים אך לא ראה אותו".

"עשינו סיאנס, והכוס שעל השולחן זזה ימינה ושמאלה. שאלנו שאלות על אנשים שמזמן נמצאים בעולם הבא, והכוס פשוט הייתה זזה ימינה, שמאלה, אחורה, וקדימה. בעת הסיאנס הייתי בהלם, פחדתי פחד מוות. היו פעמים שהכוס עמדה ולא זזה. פעם שאלתי 'היכן מי שברא את העולם?' - והכוס פשוט התנפצה לרסיסים. זה לא דמיון, זה פשוט פאקט"

[מקומון "הד הקריות", 10.1.80]


 

מת כאיש, נולד כאישה

ב-23.3.63 נכח בסיאנס פרופ' פדרו ברבוזה-דה-לה-טורה ממרקאיבו, ונצואלה. בישיבה ספיריטואליסטית זו, שבה החיים באים בדברים עם המתים, הועלתה באוב רוחו של גבר. הרוח היה מוכר לחברי החוג, שכן הוא נהג להופיע אצלם מדי פעם ל"שיחת רעים" קצרה. אלא שהפעם הדברים היו שונים - הרוח גילה סימני עצבנות וחרדה. לפי דבריו של הרוח, הוא נדרש לשוב ולהתגלגל, ולהיוולד ברגעים אלה ממש בבית חולים באותה עיר, אלא שהוא חושש להיוולד, שכן צפוי לו הפעם גלגול קשה. הוא אמור להיוולד כאישה בעלת פנים יפות, אך מום ברגלה. עוד סיפר הרוח, שהאישה העתידה להיות אמו הובלה כבר פעמיים לחדר הלידה, אך הלידה מתעכבת והצוות הרפואי החליט לבצע ניתוח קיסרי. במהלך "השיחה" עמלו חברי החוג הספיריטואליסטי לשכנע את הרוח לקבל את הדין ולהיוולד כנדרש. הוא הסכים לבסוף ונעלם. אז הופיעה רוח אחרת והודיעה לנאספים שהלידה אכן התבצעה, ללא ניתוח, בשעה 20:10.

פרופ' ברבוזה-דה-לה-טורה נסע מיד לבית החולים, שם אישרו בפניו את העובדה שבשעה 20:10 בערב נולדה תינוקת בעלת מום ברגלה. הם אישרו גם את כל הפרטים האחרים אשר הרוח מסר בשעת הסיאנס.

מקרה זה אינו ניתן להסבר כתופעה טלפתית. על אף שיש בו סממנים של קליטה טלפתית. גם הצחזות, היכולת לראות דברים הרחוקים מאתנו במקום ובזמן, אינה יכולה להסביר את כל פרטי המקרה.

יש מושג של 'נשמה'

מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים שכבשה את ירושלים במלחמת ששת הימים ולימים הרמטכ"ל, כותב בספרו 'הר הבית בידי' שבזמן מלחמת ששת הימים הוא הוזמן לסיאנס באחד הבתים. הזמינו נשמה שתיכנס לכוס ושאלו אותה לשמה, והכוס החלה לנוע על פני האותיות ס' ו' פ' פ' ו'. השם היה 'סופפו'. איש מהנוכחים לא הכיר את הנשמה הזו, אבל גור מספר שהוא התחשמל כאשר ראה את השם הזה, היה זה חייל שהיה תחת פיקודו, אשר נפל זמן קצר קודם לכן בגזרת עזה. כשהבין זאת המפקד, הוא החל לשאול אותו – "מי אתה בדיוק, איפה נפלת?", והכוס זזה על פני האותיות ע' ז' ה' - עזה. מוטה גור המשיך לשאול שאלות אישיות שרק המפקד ופקוד שלו יודעים את התשובות עליהן - והתשובות היו מדויקות להפליא. מוטה גור היה מזועזע לאחר אירוע זה, והוא מספר שנוכח לדעת בוודאות בעקבות כך שיש מושג של נשמה; הנה הוא נפגש עם דבר מופשט זה פנים אל פנים.

סיאנס בערב מלחמת יום הכיפורים

"בערב יום הכיפורים התיישבו רות ואחותה לעשות סיאנס. אך ברגע שהיו השתיים מניחות אצבעותיהן על הכוס, הייתה הכוס נעה הצידה ויורדת מלוח האותיות. 'ואז ביקשנו, שיבוא מישהו ובמשפט אחד יאמר, מדוע הסיאנס אינו מצליח', מספרת רות. 'הנחנו את הכוס שוב, ואלה המילים שנכתבו בעזרת הכוס: 'דברים איומים ונוראים עומדים להתרחש. כולנו עסוקים בתפילה', והכוס ירדה מהלוח. למחרת פרצה מלחמת יום הכיפורים' ".

חוויותיו של יוסף טרגין

"במשך השנים פגשתי אנשים רבים בעלי כישורים נדירים. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה. אחרי שעשיתי קורס עם חיים יבין בסקוטלנד, הגעתי ללונדון, ונסעתי לכתובת שקיבלתי מד"ר חיים ברנט, שהיה אז יושב ראש האגודה הישראלית לפרפסיכולוגיה. ישבתי עם אנגלי בגיל העמידה בשם פולטון, אשר עצם את עיניו ואמר: 'אני רואה את רוחו של אביך. היה לו קשה לנשום... (ואני אכן זוכר את ייסוריו - הוא נפטר מסרטן הריאה וסבל מקשיי נשימה חמורים). הוא רושם את האות ג'יי מעל ראשך... שמך ג'וזף... שמו מרדכי'. וכך המשיך עם שמות בני משפחה, שאת חלקם אפילו לא זכרתי, והזכיר לי את פרטי אילן היוחסין. בסיאנס נאמר לי על ידי המדיום שאבי נמצא מעליי, ורוצה להוכיח לי שאכן רוחו מעליי. המדיום החל לנשום בכבדות, כפי שנשם אבי בטרם מותו, ותיאר את סביבת המשפחה, את שמות בני המשפחה, אירועים שהתרחשו לאחר מותו ועוד פרטים שאף אדם פרט לי לא ידע אותם. פולטון ידע עשרות פרטים שאין כל סבירות לנחש אותם. מאז פגשתי וגם ריאיינתי מדיומים, והשתכנעתי באופן מוחלט שאין פה מקריות. הדברים הוקלטו והונצחו על טייפ, כך שגם לא הייתי מהופנט".

"מנהלי חברה למחקר הנפש בלונדון, נדברו ביניהם שלאחר מותם ינסו להוכיח את הישארות הנפש. הם הופיעו בפני מספר מדיומים בעת ובעונה אחת, וכשצירפו את הקטעים התגלה חיבור מדעי שאחד מן המנהלים עסק בו לפני מותו".

הרוחות המרעישות

רוחות כעסניות, או רעות, גורמות לנזקים חומריים ממשיים - חפצים נעים או נזרקים ממקומם, קולות רמים ומפחידים נשמעים; תופעה זו נקראת פּוֹלטֶרְגֵייסְט – (בגרמנית: Polter = רעש, Geist = רוח). אולם, על אף שפעילות פולטרגייסט מתרחשת בכל מקום בעולם, באירופה ניכרת הלהיטות הרבה ביותר לבדקה, אולי משום שהאירופים נוטים לראות בפולטרגייסט עלבון מיוחד לרציונליזם. למרות זאת, נאלץ הרציונליזם הזה לסגת מפני הראיות.

הרוח תובעת כבוד

ויליאם קורדר רצח את פילגשו מריה מרטן ב"אסם האדום" בפולסטד, בשנת 1828. הפרשה היכתה גלים במחצית הראשונה של המאה ה-19, והוא נשפט ונתלה. אחרי תלייתו, גנב רופא מברי סנט אדמונדס, ג'ון קילנר, שהיה לו תחביב משונה לאסוף גולגלות, את הראש, מירק את הגולגולת והעמידה בתיבת עץ שהוא בנה. ביתו הותקף מיד בהפרעות מפחידות של פולטרגייסט. קילנר נתן את הגולגולת לאדם אחר, והרדיפות והאסונות שנשאה עמה, כוונו כלפי בעליה החדשים, עד שהלה כיבד את הגולגולת בקבורה.

חנן אברהם

"אבי היה ציוני מובהק, ועל כן רדפו אותנו אנטישמים. בלילות מסוימים התחלנו לשמוע יללות מן המרתף; הדבר אירע כשהייתי בן שש, טרם מלחמת העולם השנייה. במשך הזמן שמנו לב לעובדה, שהקולות נשמעים תמיד לפני שיש אקציה בסביבה. ואכן פעלנו בהתאם להתרעות אלו, וניצלנו".

אלינור צוגון

"אלינור צוגון, נערה רומנייה כפרית, ידעה התקפות פולטרגייסט קשות מגיל 12. היא טענה שנשכו אותה, דקרו אותה במחטים, סטרו לה, הפילוה ארצה ומשכו בשערה. ... בשנת 1926, כשהייתה אלינור בת 13, היה חוקר התופעות הרוחניות, הארי פרייס, עד לכמה מהפעילויות. ... הוא צילם את סימני השיניים והחבורות שהופיעו על בשרה; דגימות מהרוק שהופיע עליה לעתים קרובות נבדקו, והתברר שהוא אינו הפרשה של עורה וגם לא רוק שלה. מעולם לא הוכח שהיו מעשי תרמית במקרה הזה".

תנודות שולחן פרנורמליות

השולחנות ותנועת הספיריטואליזם

לפני כמאתיים שנה, נשים וגברים מכובדים החלו לטעון שהם 'ספיריטואליסטים'. הם האמינו שרוב התופעות שהיו חידה להיגיון קשורות לרוחותיהם של המתים, שמסיבה כלשהי נדחפו לנסות וליצור קשר עם החיים. אמונה זו הגיעה לאנגליה באמצע המאה ה-19. קבוצות קבוצות של אנשים החלו לערוך ניסויים בשולחנות מסתובבים, כהוכחה פופולרית לנוכחותן של רוחות, ומצאו עצמם נחרדים לעתים קרובות מדברים שלא הבינו. ב'אוסבורן האוז', למשל, הסתובב שולחן מעצמו, תחת כפות ידיהם הנדהמות של המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט.

על תופעה זו, של התרוממות שולחן ללא התערבות כוח פיזי, קיימות עדויות ממקורות שונים וזרים זה לזה. נביא כאן תיאור שהתפרסם בספרות המקצועית. מחבר המאמר, פסיכולוג קליני, מדגיש כי על אף שלו עצמו אין כל פקפוק באמיתות התופעות שהתגלו בפניו, הוא מכיר בכך שתמיד יוכל מבקר קפדן ונוקשה לטעון שמא, למרות הכול, היה כאן מעשה רמאות מצד אחד המשתתפים או הונאה עצמית של כולם יחד. ברם, על פי אמצעי הזהירות שננקטו באותו ניסוי נראית אפשרות כזאת רחוקה ביותר. יתר על כן, בעובדה כי תיאור דומה מופיע במקורות שונים ובתרבויות שונות, יש כדי לעורר אמון בתופעה המוזרה.

"תזוזת השולחן הייתה לעתים איטית וחלקה כמו נע על גבי שמן, ולעתים כה פתאומית ורועשת עד שנאלצו המשתתפים לעזוב את כיסאותיהם. פעמים נע השולחן בחדר מקיר אל קיר, ולעתים אף יכלו המשתתפים להסיר את ידיהם מעל השולחן ולראות כיצד הוא ממשיך לנוע. לעתים התנועע השולחן אפילו כאשר אחד המשתתפים היה ישוב עליו".

['למעלה מן החושים', השופט העליון לשעבר צבי בזק, עמ' 44. הובא ב'ביטאון האגודה למחקר פסיכי', עמ' 339]

להלן תיאור הניסוי: המשתתפים ישובים סביב שולחן בחדר חשוך לחלוטין, או מואר בצורה קלושה, ומניחים את כפות ידיהם על גבי השולחן. (באור מלא, ואפילו חלקי, לא נתקבלו כל תוצאות בניסויים אלה). במקרה של תוצאה חיובית - מתחיל השולחן כעבור זמן מה להשמיע קולות חריקה, להחליק לכיוונים שונים, להתרומם על שני כרעיים או על אחד מכרעיו ואף להתרומם כולו מעל הרצפה ולרחף באוויר. כפות ידיהם של המשתתפים בניסוי מונחות כל העת על השולחן, מבלי שיפעילו כוח כלשהו, לפחות לא באופן מודע, לשם הנעת השולחן. המחבר מטעים, שתנודות רגילות של השולחן עלולות להיות תוצאה של פעולת שרירים בלתי מודעת מצד המשתתפים בניסוי.

צילום רוחות

הערה: כפי שציינו בהקדמה, החומר המוגש לפניכם בספר זה עוסק בהוכחות לקיומם של חיים לאחר המוות באמצעות הפרפסיכולוגיה ותחומים הנושקים לה. הסיפורים המובאים לא נבדקו מדעית, כך שאין בידנו הוכחה ברורה שאכן ניתן לצלם רוחות. הדברים מובאים כחומר למחשבה.

אנשים שהשתתפו בסיאנסים סיפרו על רוחות שמתגשמות בחומר, כך שניתן לראותן. בעבר, נעשו ניסיונות לצלם את הרוחות, ובחלק מהם הושגו תוצאות מדהימות.

אמיל דייזינג, מוסמך למדעי הטבע, בשיקגו, צילם בקרניים אינפרה-אדומות את המדיום גב' מוסה בתרדמה ספיריטואלית ואת רוח בתה המנוחה. אחרי שרוח הבת התהלכה בחדר, ודיברה עם המסובים, היא ניגשה אל אמה והתיישבה על ברכיה. ... בסיאנס, שנערך בפנסילבניה בשנת 1953, העלתה המדיום אתל פוסט מאריש רוח בשם סילבר בל, שנראתה לעיני 81 צופים ואף צולמה. אינדרה שירה צילמה בשנת 1936 רוח רפאים של אישה עטוית צעיף, היורדת בגרם המדרגות הראשי בריינהם-הול, בנורפוק שבצפון-מזרח אנגליה. צייד הרוחות רוברט תרסטון הופקינס, צלם מקצועי, אמר: "זה בהחלט יכול להיות התצלום האמיתי ביותר של רוח שנמצא בידינו". הבית הוא מעונו של המרקיז טאונסהנד, ואשתו הזמינה את שירה לצלמו. הוא ועוזרו הכינו את ציוד הצילום, כשהדמות הופיעה. מומחים שבדקו את לוח הצילום הסכימו שהוא לא זויף.

"לעתים, בצילום רגיל ופשוט רואים את רוחה של אחת מקרובות המשפחה שהלכה לעולמה; לעתים, רואים בתמונה את דמותם של אנשים שהלכו לעולמם בטרם הומצא הצילום".

"פרופ' צ'רלס ריצ'ט, פיזיולוג צרפתי, מאמין בתופעה של התגשמות הרוח לחומר. אף על פי שאינו מאמין בקיומם של חיים לאחר המוות, הרי התופעה של התגשמות הרוח היא 'אבסורדית, אבל נכונה', לפי הגדרתו. בסיאנסים שנכח בהם, ראה את הרוח קורמת צורה ממשית. לא ניתן להסביר כיצד אדם שנפטר לפני 200 שנה, ושגופו הפך לשלד עצמות, חוזר לדמותו המקורית, מעלה קרום ובשר והופך לדמות שניתן אפילו לצלמה. הצילום הראשון של רוחות נעשה על ידי ויליאם מאבלר, בבוסטון בשנת 1862. מאבלר כיוון את המצלמה לכיסא. כאשר פיתח את הפילם, גילה דמות נערה צעירה יושבת על הכיסא. פניה וגופה העליון היו ברורים למדי, אולם ממותניה ומטה היא כוסתה בערפל. הייתה זו אחייניתו שמתה בהיותה בת 12".

קולות ראודייב

המחקר בנושא זה החל בשנות ה-60. מפיק הקולנוע השוודי פרידריך יורקנסון הפעיל את הרשמקול שלו יום אחד בשנת 1959, כשהוא מצפה לשמוע את קולות הציפורים שהקליט ביער. כשמע את ההקלטה, הבחין בקולות בני אדם על סרט ההקלטה. לפתע שמע את קולה של אמו המנוחה קוראת לו: "פרידל הקטן שלי, האם אתה יכול לשמוע אותי?". מאז הקליט יורקנסון מאות רבות של קולות מתים על סרטי ההקלטה שלו. בדרך כלל השמיעו הרוחות מילים ספורות.

ד"ר קונסטנטין ראודייב, פסיכולוג ששהה באותה שנה בשוודיה, נפגש עם יורקנסון, והחל גם הוא לערוך הקלטות בטבע. עד 1968 הקליט ראודייב למעלה מ-70,000 קולות מתים, ביניהם גם קולותיהם של טולסטוי, ניטשה, סטלין והיטלר. ברבות מההקלטות תוארו שמות ופרטים ביוגרפיים מעברם של הדוברים. באחד המקרים הקליט ד"ר ראודייב קול שזיהה את עצמו בשם וינסטון צ'רצ'יל. ד"ר ראודייב בדק במעבדתו את הקול, והשווהו לקול של צ'רצ'יל שהוקלט עוד בחייו. הבדיקה נעשתה על ידי ספקטוגרם, מכשיר המאפשר רישום קול של אדם בצורה ויזואלית. הקול היה זהה.

המסר שעלה ממרבית סרטי ההקלטה היה: "המתים חיים, קונסטנטין, אנא האמן בכך". פעם, כאשר אחד מעוזריו ערך את ההקלטה, הוא שמע: "אנו רוצים את קוסטי". ריימונד קאסט, חוקר קולות מתים, שמע קולות מוקלטים על רשמקול, שאמרו: "ראודייב, איש זה קרוב לקבר". שלושה חודשים לאחר מכן, נפטר ראודייב. המדענים בדקו כמובן את האפשרות, שמכשירי ההקלטה קלטו שידורי רדיו, אך מצאו שניתן לדחות אפשרות זאת. ההקלטות נבדקו במעבדות אלקטרוניקה, ואמינותם הוכחה.

ניסוי מסוג זה נערך באנגליה במרס 1971 במעבדות חברת 'בלינג ולי בע"מ', שם נבדק ציוד הגנה אלקטרוני בריטי.  הפיזיקאי ומהנדס האלקטרוניקה פיטר הייל התנגד לעניין, וערך בדיקות משלו בנוכחות מספר רב של משתתפים. מסקנתו: "לאור הניסויים, שערכתי במעבדת המחקר שלי, אינני יכול להסביר את מה שקרה במונחים פיזיקליים רגילים".

אוטומטיזם – ציור וכתיבה בהשפעת רוחות

המונח 'אוטומטיזם' מדבר בפעולות פיזיות כציור, נגינה וכתיבה, שאדם עושה מבלי להשתמש בתבונה המודעת שלו. כתיבה אוטומטית בהשפעת רוח משמעה שאדם נכנס לטרנס וכותב דברים בשם רוח של נפטר. "הכתב מעיד ... שהמקור הוא רוח של נפטר, ולעתים הוא מספק שפע של מידע".

"אם הרוח טובה, הכתיבה האוטומטית עשויה להיות מועילה מאוד. מדיום אחד רשם שני ספרים שלמים שרוחות הכתיבו לו".

הפרפסיכולוג מיירס

כאשר מת הפרפסיכולוג מיירס ב-1901, מדיומים בכל רחבי העולם החלו לקבל מסרים ממנו ביוונית ובלטינית. התופעה נמשכה במשך 30 שנה, ואלפי ניירות מולאו בכתיבה אוטומטית ומסובכת, האופיינית לכתב ידו של מיירס בחייו.

כתיבה מוזיקלית אוטומטית

ב-1924 החלה עקרת הבית הלונדונית רוזמרי בראון להלחין מוזיקה מסובכת בסגנונם של גאוני המוזיקה ליסט, שופן, דביוסי, רחמנינוף, ברהמס, באך, בטהובן, שומן, גריג, ברליוז, מונטוורדי ואחרים. גברת בראון טענה שראשון ביקר אצלה פרנץ ליסט, כשהייתה בת שבע. למעשה, הידע שלה במוזיקה היה קלוש; היא הופיעה בפומבי וגם הקליטה את המוזיקה על גבי תקליט, הגם שהכשרתה המוזיקלית הייתה כללית מאוד וטכניקת נגינתה בפסנתר מספיקה בקושי להתמודדות עם היצירות שהעתיקה. היא טענה שרוחות המלחינים הגדולים התקשרו אליה והכתיבו לה את היצירות. אחת המסובכות והיפות ביותר מבין יצירות אלה מכונה בפיה של גב' בראון 'הסימפוניה העשירית של בטהובן' ומיועדת לתזמורת גדולה. היא דומה מאוד לסימפוניה התשיעית שלו. בראון טוענת, שכאשר בטהובן הכתיב לה יצירה זו, הוא כבר שמע אותה באוזניו, שכן משעה שמת, שוב לא היה חרש. לאחר המוות נעלמים החוליים הפיזיים, אומרת גב' בראון.

המתבונן מהצד על רוזמרי בראון בעת כתיבתה, נוכח לראות שהיא כותבת את תווי המוזיקה במהירות שלא תיאמן. גב' בראון טוענת שהמוזיקה כבר הולחנה, והרוח המתקשרת אליה פשוט מכתיבה לה. לעתים, היא עצמה אינה מבינה מה היא כותבת, ואף אינה מסוגלת לבצע את המנגינה. רוב המלחינים מתקשרים אתה בשפה האנגלית, ליסט מדבר גרמנית או צרפתית כאשר הוא מתרגש ושופן מדבר בפולנית. במקרים אלו, רוזמרי כותבת באופן פונטי, לפי שמיעה בלבד, ונעזרת במתרגם. המוזיקאים מתייחסים לתופעה זו בעניין רב. אחדים מהם מסכימים שקיים דמיון רב בין יצירותיה של המדיום לבין יצירות גדולי המוזיקה.

ציור אוטומטי

"בהיותו בטרנס יכול הפסיכולוג הברזילאי לואיס אנטוניו גספרטו לצייר כמו רמברנדט, פיקסו ומודליאני באצבעותיו בלבד. הוא מכנה את עצמו 'פסיכו-פִּיקְטוגרפִיסט', צייר רוחני. לטענתו, הוא מצייר באמצעות התקשרות עם רוחותיהם של האמנים המתים. ... הוא עובד מהר מאוד – 'רמברנדט' הוא מצייר בשלוש דקות ו-46 שניות, 'פיקסו' - בשתי דקות ו-27 שניות ו'מודליאני' ב-50 שניות. עד כה הוציא גספרטו מתחת ידו כ-9,000 עבודות, שנמכרו למטרות צדקה או מוצגות במוזאון המדיומני בברזיל.

ציור בהשראת כוחות על-טבעיים היא טכניקה שהשתמש בה פרנק לי, מדיום בריטי, שמשך תשומת לב רבה בשנות ה-40'. בשנת 1947 הוא צייר את מר סטון, שמת שנתיים לפני כן בברזיל. בשיחת טלפון ראשונית שנערכה בין לי לאלמנתו של מר סטון, אמר לי שהוא חש שני גברים העומדים לצדו, והוא תיאר במדויק את בעלה המנוח ואת אביה. אחר כך באה גברת סטון אל הסטודיו של לי, ושם הוא הציג לפניה רישום בעיפרון של בעלה בחודשים האחרונים למחלתו. כאשר השוותה ביניהם, מצאה גברת סטון שהרישום והתצלום דומים להפליא, ושהפרופורציות של תווי הדיוקן זהות בתכלית. "למרות ש'מתווכים' מקצועיים רבים היו נוכלים, נודעו מקרים אחדים של 'ציור אוטומטי' שנעשו בידי אנשים בלתי מקצועיים, אשר מהימנותם אינה מוטלת בספק. עובדה מפליאה זו הייתה נושא למחלוקות אקדמיות ממושכות. ההסבר הנוח ביותר הוא שהכותבים נפלו קרבן להונאה עצמית וראו ביצירות של תת-הכרתם - הודעות שלא מן העולם הזה".

"אנשים מאוד מפורסמים, פיזיקאים רופאים ועוד, ניסו למצוא הסבר שיאגד את כל התופעות הללו ביחד, הסבר הגיוני, שאינו נובע מבסיס מטפיזי, אך לא מצאו.

התאוריה היחידה הקיימת היום המסוגלת בצורה עקבית ... לתת תשובה לכל שאלה שנשאלת היא התאוריה הספיריטואליסטית, המאמינה כי האדם הוא חלק מכוח אדיר, חכם מאוד, מתוכנן מאוד, שהוא התפצל ממנו והתחיל לחיות בצורה כמעט נפרדת.

הפיצול גרם לאדם למעין התקהות מסוימת והשכיח ממנו את כור מחצבתו.

האדם הוא ניצוץ של כוח אדיר שירד למישור הגשמי בעולמנו ... ולבש בשר. החומר שהתעטף בו נהיה יותר ויותר גס, והקשר שלו מהמקור הלך והתנתק.

בכל אדם עמוק בפנים עדיין קיים הניצוץ האלוקי, והרצון להתאחד עם מקורו".

[רות אלי, פרפסיכולוגית, בתכנית רדיו 'על 'דברים שמעל ודברים שמעבר']


 

פרק ה

פרפסיכולוגיה

פרפסיכולוגיה 81

הגדרת הפרפסיכולוגיה 82

הדיון באמיתותה של הפרפסיכולוגיה 82

ההתייחסות לעל-טבעי במהלך ההיסטוריה 85

הפרפסיכולוגיה בזמננו 90

הגדרת הפרפסיכולוגיה

הפרפסיכולוגיה היא תחום מקביל לפסיכולוגיה העוסק בחקירת יכולת ותהליכים בבני האדם שלא ניתן להסבירם באמצעות כללים פיזיקליים, פיזיולוגים ופסיכולוגיים מוכרים. הפרפסיכולוגיה כוללת את הטלפתיה, ראיית הנסתר,  הפסיכוקינזיס או הטלקינזיס - כוחה של התודעה להניע עצמים או לשנות צורתם ועוד.

הדיון באמיתותה של הפרפסיכולוגיה

מבקרי הפרפסיכולוגיה טוענים את הטענות הבאות:

א. התופעות, מקורן בהונאה ציבורית או בהונאה עצמית. היות שלא מעטים מן העוסקים בתחום התגלו כנוכלים, נוטים רבים לחשוב שהתופעה כולה אינה אלא אחיזת עיניים ורמאות. אלה שבוחרים לדון לכף זכות, טוענים שמדובר בהונאה עצמית של מי שחווה חוויה ספיריטואלית. כלומר, לא בנוכלות מדובר אלא באדם שנכשל במסקנותיו, מכוח אמונתו הקדומה בנכונות התופעה, ונפל קרבן לתמימותו.

ב. כישלון הניסויים החוזרים - אחד מעקרונות היסוד של המדע אומר כי ניסוי צריך להיות כזה שניתן לחזור עליו והתוצאה צריכה להיות כזו שאפשר יהיה לחזותה מראש. תופעות הפרפסיכולוגיה, מעצם מהותן, אינן מאפשרות חזרות כאלה. הן מתרחשות בצורה בלתי צפויה.

ג. היו שטענו שהיכולת הפרפסיכולוגית היא חסרת עקביות, שהיא מופיעה ונעלמת. רבים יותר הכישלונות בחיזוי מהידיעות האמיתיות. מבחינה סטטיסטית, בולט חוסר הסבירות בהופעות עצמן.

יוסף טרגין: "בעיית הפרפסיכולוגיה היא חוסר האפשרות לחזור שוב ושוב על התוצאות ובתנאים מבוקרים - זהו אחד הכללים היוצרים מהימנות ואובייקטיביות מדעית. חוסר היציבות שבפרפסיכולוגיה יוצר תחושה של חוסר מדעיות. אינך יכול להבטיח מראש, שאיש שיצא לו שם של טלפת מצוין, יצליח גם מחר בניסוי שתערוך אתה או שיערוך חוקר אחר. מצד שני, יש שורה של מחקרים פרפסיכולוגיים שנערכו בצורה רצינית, במערב ובמזרח וגם בישראל, ובהם הועלו ממצאים בעלי מובהקות סטטיסטית. מדי פעם מתעוררת ביקורת על שיטות הניסוי, אולם, עקרונית, תוכל למצוא פגמים בכל ניסוי מדעי שהוא. דרגת ההקפדה בניסויים פרפסיכולוגיים רבים גבוהה מאשר בניסויים אחרים הנערכים בתחומי מדעי האדם והחברה. דווקא בפיזיקה, המדע המדויק ביותר, חיים המדענים יפה עם עיקרון האי-ודאות באשר לפרטים שונים של תוצאות הניסוי. אינך יכול לדעת, למשל, באיזה מקום ובאיזה זמן ייווצר חלקיק מסוים, ואף אחד אינו טוען שאם הדברים אינם צפויים לחלוטין ואינם חוזרים על עצמם בצורה זהה, סימן שזה אינו מדע. הפילוסופים של המדע יודעים כי המדע, על ניסיונו הרב, עודנו מוגבל מאוד, והמופלא רב מהידוע; הם יודעים שחוקי הטבע אינם חוקי ההיגיון. מדברים על מציאויות אפשריות שחלים עליהן חוקים אחרים, ואולי יש גם מציאות שאין בה חוקים קבועים כלליים. אני מבין ואף רואה צידוק למנגנוני הדחייה של האדם באשר לתופעות החריגות - מצד אחד, יש סקרנות טבעית, ומצד שני רוב האנשים שמרניים ומחפשים יציבות, פוחדים מהחריג ודוחים אותו. ... חכמים, בעלי ניסיון בעיסוק במופלא, מזהירים את מי שאינו מוכן ובשל רוחנית מפני הכניסה ל'פרדס'. אם יש לך זרם חשמלי חזק והחוט חלש, הוא יישרף. רק אם הוא חזק דיו, תוכל הנורה להאיר. רובנו חלשים, ולכן קיימת הגישה האומרת 'לא מדובשך ולא מעוקצך' ".

ארתור קסטלר: "על המאמין מלידה אין התופעה העל-חושית מעיקה מבחינה אינטלקטואלית, והוא מקבל את התופעות הללו כמובנות מאליהן. הדבר קשה יותר למי שנאלץ לשנות את אמונתו, ועם קבוצה זו נמנה גם אני. כדברי אחד מידידיי, עורך במקצועו: 'התופעה על-חושית היא צרה צרורה. הייתי מרוצה יותר בלעדיה, אך היא קיימת' ".

"המכשול העיקרי הוא אולי צרות המוחין הנוקשה של אותם המדענים הטוענים ללא היסוס, שהם יודעים כיום את כל חוקי הטבע, ושכל דבר שנראה כסותר אותם אינו יכול בשום אופן להתקיים. גישה זו היא, כמובן, אנטי-מדעית. הצורך לקבל את הלא-ייאמן חזק היום לא פחות מתמיד, אם ברצוננו להתקדם. אמת הדבר, כמובן, שכמה 'עדויות' לפרפסיכולוגיה או לתחומים אחרים של העל-טבעי נמצאו מפוקפקות, אך כל אדם ישר חייב להסכים, שמשקלן של העדויות החיוביות עולה בהרבה על זה של השליליות".

"אנו מוקפים בתופעות אשר מקיומן אנו מתעלמים במתכוון; ואם אי אפשר להתעלם מהן, אנו דוחים אותן כאמונות טפלות. עד למאה ה-13 לא ידע האדם שהוא מוקף בכוחות מגנטיים; אין אנו מבחינים בהם ישירות באמצעות החושים. כן, אני סבור שתפיסת העולם המטריאליסטית הקונבנציונלית, הגורסת שאמיתי הוא רק מה שניסיון החושים מלמד, גוררת השקפה פסימית מאוד. אנחנו מתוארים אז כקובץ מולקולות קטן בתוך יקום ענק ועיוור, נידונים לכאב, לסבל ולמוות; מוטרדים בגלל תחושת חיסכון מתמיד מתוך צורך להתקיים ולספק את צרכינו. במצב זה העולם הוא עובדת קיום לגבינו, אבל לא בעל זכות קיום. אם נניח, לעומת זאת, שהמציאות ה'נורמלית' היא רק קצה הקרחון, ייפתחו בפנינו ממדים חדשים של תקווה ומשמעות בחיינו".

[יוסף טרגין, "ראש 1", 21.8.88]

הפסיכיאטר השווייצי קרל יונג חקר יחד עם עמיתו, ולימים יריבו, זיגמונד פרויד את נפש האדם. התעסקותו בפרפסיכולוגיה החלה עת התוודע לדודניתו, שהפגינה יכולת לשקוע בטרנסים וטענה ששוחחה עם רוחות. יונג נחשב למדען הראשון והחשוב ביותר שבדק בהרחבה את הפרנורמלי.

גם פרויד גילה בסתר עניין בנושא, אך בפומבי הוא חלק על יונג.  בספרו האוטוביוגרפי 'זיכרונות, חלומות, הרהורים' סיפר יונג על מקרה מפורסם שאירע בשנת 1909, כאשר ביקר את פרויד בוינה, בתקופת הפריחה של שיתוף הפעולה ביניהם. יונג רצה לדעת את דעתו של פרויד לגבי תופעת התקשורת העל-חושית [באותה עת התנכר פרויד לתקשורת על-חושית]: "בעוד פרויד ממשיך באותו עניין, הייתה לי הרגשה מוזרה כאילו הסרעפת שלי עשויה ברזל שהתלבן קימור לוהט. באותו רגע נשמע קול נפץ כה חזק מארון הספרים, שסמוך אליו עמדנו, עד ששנינו נרתענו בבהלה מחשש שמא יתהפך עלינו. אמרתי לפרויד: 'הנה, זוהי דוגמה למה שמכונה תופעת חיצון קטליטית'.  'הו, באמת', הוא קרא, 'אלה סתם שטויות'. 'לא כך', עניתי, 'אתה טועה, אדוני הפרופסור. וכדי להוכיח שאני צודק, אגיד שבעוד רגע יישמע קול נפץ נוסף!' ואכן, לא הספקתי לסיים את דבריי, והתפוצצות דומה נשמעה מארון הספרים. עד היום איני יודע מה נטע בי את הוודאות הזו. אבל ידעתי ללא כל ספק, שקול הנפץ ישוב ויישמע. פרויד הביט בי נדהם בלי לומר דבר. אינני יודע מה חשב, או מה היה במבטו. על כל פנים, התקרית גרמה לכך שאמונו בי פג, והייתה לי הרגשה שפעלתי באורח כלשהו נגדו. לאחר מכן לא שוחחתי אתו מעולם על התקרית הזו".

עוד כותב יונג על התנסותו בפרנורמלי: "ישנם דברים, שפשוט אינם מובנים למוחות האבן של בני גזענו וזמננו. אתה ממש מעמיד את עצמך בסכנה שאנשים יחשבו אותך למטורף ולשקרן, ואני כבר ספגתי על כך הרבה מהמחמאה השנייה, שלמדתי להיזהר ולהחריש".

עבודתו של יונג, בייחוד התאוריה שלו על 'הלא מודע הקולקטיבי' היא חומר קריאה חיוני לכל המתעניין בפרנורמלי. אמנם, יונג ערך ניסויים עם "מתווכים", אולם הוא לא האמין ברוחות. בהרצאה שנשא לפני החברה הבריטית לחקר הפרפסיכולוגיה בשנת 1919 פירש את הופעתן של דמויות רפאים ואת תופעות ההתגשמות (המטריאליזציה) של רוחות כ"השלכות תת-הכרתיות" או "חיצוּן": "מבחינתי אין ספק שאלה הן תופעות של חיצון. פעמים רבות בחנתי את ההשפעות הטלפתיות של תסביכים תת-הכרתיים וגם כמה תופעות פרפסיכולוגיות, אולם איני רואה בכל אלה הוכחה כלשהי לקיומם של רוחות רפאים ממש, ועד אשר תימצא הוכחה כזו - אני חייב לראות בכל התחום הזה 'תוספתן' של הפסיכולוגיה".

כיצד יכול חיצון של מצב רגשי לגרום להתפוצצויות בארון הספרים של פרויד? לשאלה זו אין מענה. מכל מקום, כשנדפסה ההרצאה מחדש, בשנת 1947 במסגרת כל כתביו, הוא צירף לקטע המכיל טענה זו הערת שוליים: "לאחר שאספתי במשך 50 שנה תיאורים של חוויות פסיכולוגיות של אנשים רבים ממדינות רבות, שוב אינני חש אותו ביטחון מוצק שהרגשתי בשנת 1919, כאשר כתבתי משפט זה. אומר גלויות: מסופקני אם גישה שהיא פסיכולוגית בלבד תוכל להתמודד עם הסברתן של התופעות הנדונות".


 

ההתייחסות לעל-טבעי במהלך ההיסטוריה

לאחר תקופת הרנסנס, ניסו פילוסופים ורופאים, ביניהם הפילוסופים הגרמנים בני המאה ה-18 פיכטה ושלינג, לברר באיזו מידה מתבססים הדיווחים על תופעות פרנורמליות, על עובדות. הם השתכנעו באמיתותן של התופעות, לאחר בדיקות שערכו. הכנסייה הפרוטסטנטית, לעומת זאת, טענה בתוקף שהעל-טבעי אינו קיים, ואף התייצבה בראש המנסים להסביר באופן חומרי את המאורעות העל-טבעיים.  הפילוסוף הגרמני שופנהאור טען, שהכופר בתופעות כקריאת מחשבות או ראיית אירועים עתידיים אינו ספקן אלא בור.

הפילוסוף הסקוטי מהמאה ה-18 דייוויד יום, שעסק בתורת המוסר, טען: "אפילו כאשר הוכחה למאורעות נסיים נראית בלתי ניתנת להפרכה, עדיין יש להטיל בה ספק, משום שאנשים רגילים חייבים להיות משוכנעים, שהם לחלוטין לא-אפשריים". מייקל פרדיי, הכימאי והפיזיקאי הבריטי, ערך בשנת 1853 את הניסוי הראשון באנגליה, שבא לבחון מהו הפסיכוקינזיס.

פרנץ אנטון מסמר, רופא מהפנט גרמני בן המאה ה-18, חולל מפנה ראשון, כשטען שכל הדברים החיים קשורים זה לזה בכוח לא נודע ולא מובן הנקרא 'מגנטיזם חייתי' ונמצא בנפש האדם. מסמר עסק בהיפנוזה, ורבים ממטופליו הצליחו להבחין בעצמים מוחבאים, נעשו קהים לכאב וקראו ספרים בעיניים סגורות.

בשנת 1882 נוסדה בלונדון האגודה האנגלית למחקר רוחני (SPR) במטרה לבדוק טענות על התרחשויות פרנורמליות. היא כללה אנשי אקדמיה תקיפים וביקורתיים ובדקה תופעות רבות בתחום הספיריטואליזם. נשיאה הראשון היה הפילוסוף הבריטי הנרי סידג'וויק (1900), מרצה לתורת המוסר בקיימברידג'. האגודה קיימת גם כיום. מטרתה המוצהרת של האגודה היא: "לבדוק ללא משוא פנים, ללא דעות קדומות וברוח מדעית אותם כישרונות אנושיים, אמיתיים או משוערים, הנראים בלתי ניתנים להסבר על פי כל תאוריה שזכתה להכרה רחבה". אולם, לא כולם העזו להתקרב ולבדוק את העל-טבעי. סר ויליאם תומסון, למשל, מדען חשוב, יצא בביקורת מלגלגת על כל ניסיון לבדוק תופעות רוחניות. בין היתר, הוא גם טען שטיסה במכונה שמשקלה רב ממשקל האוויר, קרי מטוס, איננה אפשרית, ושקרני רנטגן הן תעתוע.

בשנת 1916 החל בכטרב הגדול, מדען רוסי ועמיתו של פבלוב, בעריכת ניסויים בתחום התקשורת העל-חושית. הוא כינה זאת בשם "רדיו ביולוגי". מרי קירי ובעלה פייר, שהתפרסמו בזכות גילוי הרדיום (1898), חקרו את יוספיה פלדינו, מדיום איטלקית מפורסמת, שיכלה להזיז עצמים סביב שולחן.

ד"ר איסנק, מדען מפורסם שבדק תופעות פרנורמליות מן הבחינה המדעית, טען: "רוב ברור של המדענים מאמינים שהתפיסה העל-חושית היא אחת מהשתיים: עובדה מבוססת - או אפשרות סבירה, ושהפרפסיכולוגיה היא יזמה מדעית כנה".

ניסוי מוצלח בטלפתיה נערך בשנת 1937 על ידי הרולד שרמן וסר יוברט וילקינס.  וילקינס, חוקר אוסטרלי, נשכר על ידי הרוסים כדי למצוא טייס שנעלם בקוטב הצפוני. שרמן הציע לווילקינס שבעת מסעו ינסו להתקשר זה עם זה באמצעות טלפתיה. שלושה ימים בכל שבוע התיישב וילקינס וסקר את מאורעות היום; בניו-יורק ישב שרמן בחשכה ורשם כל מה שצץ במוחו. בין השאר נודע לשרמן על דלקה שפרצה במקום בשם אקלוויק, לפני שהודיעו זאת ברדיו.

האגודה האמריקנית למחקר רוחני (ASPR - The American Society for Psychical Research) נוסדה בתחילת המאה הנוכחית. עם חבריה נמנו מדענים ואישי ציבור בעלי מוניטין. האגודה בדקה תופעות ספיריטואליות כשולחנות מתרוממים, נקישות מוזרות, היפנוזה, טלפתיה, והופעת רוחות. בשנת 1908 ערכה האגודה סדרת ניסויים בנאפולי שבאיטליה, על המדיום המפורסמת, יוספיה פלדינו. בסיאנס שנערך נכחו מדענים ספקנים ומומחים שעיקר עיסוקם היה תפיסת נוכלים. מסקנתם הייתה: "יוספיה פלדינו לא נמצאה מרמה באף לא אחת מ-470 התופעות שהתרחשו ב-11 סיאנסים".

ויליאם ג'יימס, אחיו של הסופר הנרי ג'יימס, נחשב לפילוסוף ולפסיכולוג האמריקני הגדול בדורו (אף שהיו שחלקו על כך). הוא החל להתעניין במחקר הרוחני בדרך מקרה. בנעוריו פעלו בבוסטון מדיומים רבים. כאשר אמו ואחותו בילו במחיצתה של המדיום גב' ל' א' פייפר, הוא התייחס לכך בתחילה בלגלוג. פעם אחת הצטרף אליהן וגילה כי בהיותה בטרנס עמוק יכלה הגברת פייפר לגלות עובדות הנוגעות למשפחת ג'יימס, שלא היו ידועות לאיש מחוץ לבני המשפחה. הוא חש כי מחובתו לחקור תופעה מדהימה זו, ובעקבות מספר סיאנסים שערך עם הגב' פייפר, שוכנע שהאישה אינה מאחזת עיניים. במשך שנים אחדות לאחר מכן, בחן ג'יימס את הגב' פייפר בשורה של מפגשים, שבהם היא התבקשה להעביר מסרים מעולם הרוחות. בסוף ימיו, חרף התקפות קשות מצד עמיתיו, לא היה ג'יימס מוכן לחזור בו. הוא הודה, כי "התופעות מוחשיות ונפוצות ככל דבר אחר בטבע", אך בה בשעה חקירתן היא "מייגעת, דוחה ולא-יוקרתית". אף על פי כן, הוא טען שיש להמשיך ולחקור אותן משום ש"ההבדל בין חוקר התופעות הרוחניות לאדם שאיננו מומחה, הוא שהראשון ער לשכיחותן ולאופייניותן של התופעות העל-טבעיות, ואילו האחרון, שיש לו פחות מידע, חושב אותן לנדירות כל כך עד שאינן ראויות לתשומת לב. הייתי רוצה שהשכיחות תתועד בכתובים. סיבה נוספת שבשלה הייתי רוצה להמשיך ולתעד את המקרים המתרחשים היא שבנוסף לכל אחיזת העיניים, קיים גם ידע על-טבעי אמיתי".

ד"ר ג'וזף בנקס ריין עבד בשנות ה-30 של המאה כביולוג במעבדות אוניברסיטת דיוק, בצפון קרוליינה. הוא הוכיח, לפני אנשי מדע וספקנים רבים, את קיומו של כוח רוחני נסתר באדם בסדרת ניסויים לבדיקת הכוחות הפרנורמליים. הוא ייסד את המעבדה לפרפסיכולוגיה באוניברסיטת דיוק ושילב בה שיטות בדיקה סטטיסטיות מתוחכמות. ד"ר ריין השתמש ב-25 קלפים, שעל כל אחד מצוירת צורה גאומטרית שונה, ובדק את יכולת הטלפתיה או ראיית הנסתר. הוא בדק גם את היכולת הפסיכוקינטית, הזזת חפצים בכוח המחשבה, בעזרת קוביות שהטילה מכונה מיוחדת. בחלק מן הניסויים ההסתברות הייתה אחת למיליון. בשנת 1932 הותר לד"ר ריין לכלול באופן רשמי את המעבדה שלו לפרפסיכולוגיה במסגרת המחלקה לפסיכולוגיה, שבראשה עמד פרופסור ויליאם מקדוגאל. האירוע היה בעל חשיבות סמלית גדולה, משום שבכך הוענק, בפעם הראשונה, מעמד אקדמאי מכובד לתחום הפרפסיכולוגיה. 'האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה' ארגנה בשנת 1938 סימפוזיון שנועד להתקיף את הניסויים. אך למרות הכול, היא לא הצליחה למצוא הסברים מספיקים שיפריכו את תוצאות הניסויים של ריין.

הסופר ארתור קסטלר: "הניסויים בניחוש קלפים ובהטלת קוביה נערכו מיליוני פעמים והשתתפו בהם אלפי נבדקים אקראיים. כל אלה הפכו את חקר התפיסה העל-חושית למדע אמפירי, מפוכח, ומעשי".

האגודה האמריקנית לפרפסיכולוגיה נוסדה בשנת 1957, ועסקה במשך שנים במחקר מקצועי וקפדני בתחום הפרפסיכולוגיה. בין שורותיה נמנו פרופסורים ואנשי מדע גדולים. בשנת 1969, לאחר דיונים ממושכים, נתקבלה האגודה לפרפסיכולוגיה כסניף של ה'אגודה האמריקנית לקידום המדע'; בכך למעשה הכיר גוף מכובד זה בפרפסיכולוגיה כתחום מחקר מדעי לגיטימי, כשאר התחומים.

למעלה מ-50 שנה אחרי מותו בשנת 1945, עדיין נחשב אדגר קייסי למדיום בעל הראייה העל-חושית המפורסם ביותר. בשנת 1906 הוא נענה להזמנה להרצות לפני כמה רופאים. במהלך ההרצאה הם גילו חשדנות יתרה באשר לטיב הטרנס ששקע בו, ובניסיון להוכיח שהוא מזייף, פצעו אותו קשות בדקירות מחטים בחלקי גופו השונים. בהיותו בטרנס לא חש שום כאב, אך לאחר מכן היו כאביו קשים. בתקופה מאוחרת יותר בחייו פיתח קייסי יכולת לקרוא את המחשבות שבתת-ההכרה של מטופליו. כשמת הניח אחריו כ-15 אלף רשימות, שבהן תיעד בדקדקנות את עבודתו, באבחון ובריפוי ואת קורות חייהם המפורטות של אלה שבאו להיוועץ בו. אפשר לראותו כמבשר של גל ההתעניינות של האמריקנים במה שידוע כ'העידן החדש': ראיית החיים כשילוב של הגשמי והרוחני, בתערובת מושלמת הכוללת כוחות רוחניים, שאם יטופחו כהלכה, יוכלו לשמש בחיי היום יום.

פרופסור רוברט קאסטנבוים, פרופסור לפסיכיאטרייה, עסק במשך שנים בתחומי המחקר הגריאטרי, ובשאלות של החיים והמוות. הוא אסף מידע בתחומי הפרפסיכולוגיה, בקשר למאות מחקרים שפורסמו בעולם כולו.

הפעילות בישראל

האגודה לפרפסיכולוגיה בישראל נוסדה בשנת 1958. היו"ר הראשון היה ד"ר חיים ברנט, חוקר תופעות פרנורמליות.  עם חברי האגודה נמנו הפילוסוף והוגה הדעות פרופ' שמואל הוגו ברגמן,  הפסיכיאטר הנודע פרופסור שלמה רוטשילד, פרופ' פרי ופרופ' אדלשטיין.

"לפני זמן מה שלח ד"ר חיים ברנט, רופא שיניים ירושלמי, אחד מספריו לפיזיקאי ידוע. בספר, הוא בחן את יכולתה של המחשבה להשפיע על המציאות הפיזית. כדוגמה לכך ניתח את ביצועיו של אורי גלר, ושל מכופף מתכות מקומי, רוני מרכוס מירושלים. ברנט נפגע שכן המדען לא טרח להשיב לו. 'אני איש קטן, אבל עקשן', אומר ברנט, בן 78, 'כאשר הייתי בברלין, ביקרתי אצלו. הוא הוציא את הספר שלי מהארון, דפדף בו ואמר, 'אנחנו הפיזיקאים עסוקים כל כך בדברים החשובים באמת, שאנחנו לא יכולים לחקור איך הקוסמים עושים את הטריקים שלהם ומכופפים כפיות'. שתקתי, אבל לפני שקמתי ללכת, אמרתי לו: 'פרופסור יקר, אתה עוד אדם צעיר, אני מקווה שיום אחד תזכור שזקן שמן עם שיער שיבה בא אליך פעם וטען שכיפוף מתכות בכוח המחשבה בלבד הוא מציאותי, ממש כמו שמטוס טס או כמו ששוברים עיפרון בשתי ידיים'. ב-1894 היה מטורף שאמר שאם מניחים את היד לפני תיבה שחורה, רואים את העצמות. איש לא האמין לדבריו. אולם, שנה אחר כך, הוא הצליח להוכיח את קיומן של קרניים מסתוריות, והתאוריה של המטורף הזה, רנטגן, הפכה חלק מהמדע. יבוא יום שהטלפתיה, כיפוף המתכות, ותופעות אחרות הקשורות בכוחה של המחשבה, יהיו חלק מתמונת העולם המדעית השלמה. בעולם חיים כ-1,000 איש שהוכיחו את אמינותם על ידי שיתוף פעולה עם מדענים; אורי גלר הוא אחד הבולטים בהם".

"מכיוון שהאמונה הזאת היא שלמה ומבוססת על מחקרים שנעשו, על דברים שקרו, כל החיים על פני כדור הארץ מקבלים פרופורציה שונה.

אמנם כל עוד אנו חיים פה, עלינו לחיות את החיים המאושרים ביותר שניתן, אך הערך הגלובלי האוניברסלי של החיים על פני כדור הארץ מקבל פרופורציה שונה. אין זה דבר סופי, אלא המשכי ונצחי".

[רות אלי, ספיריטואליסטית, תכנית הרדיו "פונדק הרוחות", 1975]

הפרפסיכולוגיה בזמננו

קיימות כיום בעולם 50 פקולטות לפרפסיכולוגיה. ד"ר מאלון ואגנר, פסיכולוג מאוניברסיטת ניו-יורק, שיגר שאלונים לכ-2,000 מרצים בקולג'ים ובמכללות ברחבי ארה"ב - 54% קבעו שהם מכירים בכוח ההבחנה בדרך שמחוץ לחושים כאפשרות סבירה.

מחקר סטטיסטי גילה כי רבע מחברי הקונגרס האמריקני מגלים עניין פעיל בפרפסיכולוגיה. צבא ארה"ב והסי-איי-איי השתמשו מפעם לפעם במדיומים כדי לרגל אחר כלי נשק סובייטים, אחרי גנרל נורייגה וכן כדי לאתר טרוריסטים ובני ערובה באירן ובארצות אחרות. הפנטגון מממן מחקרי תפישה על-חושית.

ניסויים בפרפסיכולוגיה

גרמניה

"הולכי רגל ונהגים בעיר המבורג הביטו המומים במכונית ה'אופל' החדישה, שנסעה באיטיות ברחובות המרכזיים של העיר הגדולה. ליד ההגה ישב גבר, שעיניו היו מכוסות היטב בצעיף שחור עבה. מתחת לצעיף כיסתה יריעת בד שחורה נוספת את עיניו. אין ספק: הנהג לא יכול היה לראות דבר. הצעיר היה ישראלי בשם רוני מרכוס. רבע שעה לאחר שהחל בנסיעתו המוזרה, נהג מרכוס את המכונית היפה, ללא שום פגע, לתוך אולפן הטלוויזיה של תכנית ריאיונות פופולרית בגרמניה.

מרכוס תיאר לפני נוסעים שהצטרפו אליו את שראה בעת הנסיעה: 'לידי יש משאית, מקדימה מכונית שמספרה... אני צריך להאט, כי רכב חוצה את הצומת... למכונית שמתקרבת ממול יש לוחית זיהוי שמספרה...' היושבים במכונית היו המומים. אפילו עם משקפת לא יכלו לזהות את מספרי המכוניות שבאו ממול. מרכוס עצר בצמתים ונתן זכות קדימה לכלי רכב כחוק. הוא אף 'קרא' בדיוק את כל התמרורים, שלידם חלפה המכונית. אחר כך החזיר את המכונית החדשה לתוך האולפן, ובו במקום הוקרנה קלטת הנסיעה בפני מיליוני הצופים".

אינדונזיה

לאחר שנים שעשה במחיצתם של יוגים אינדונזיים, דומה היה שהקוסם ההולנדי שנדו יכול להרשים אפילו את הספקנים שבבני המערב ב"אצבעות המכ"ם" שלו, שבעזרתן הוא יכול, ככל הנראה, לקרוא אותיות או מסמכים בעת שעיניו קשורות. אך הוא לא יכול 'לראות' בהן בחושך, וטען שהוא זקוק לאור כמו אנשים שקוראים בדרך הרגילה.

רוסיה

בשנות ה-70 הוצאו ברוסיה 40 מיליון רובל לשנה לצורכי מחקר בפרפסיכולוגיה. בין השאר, יוחד זמן לא מועט לבדיקת טענתה של עקרת בית, נינה קולגינה, שהיא יכולה להניע עצמים קטנים, כמו גפרורים ועטים, בלי לגעת בהם; היא אפילו השפיעה על מחוג של מצפן. איש לא יכול להוכיח שהיא מרמה. אישה ניו יורקית, פליסיה פרייס, ראתה סרט על קולגינה, ובעקבות זאת הניעה בעצמה עצמים קטנים בניסויים שנערכו במרכז הרפואי 'מיימונידס'.

"נינה קולגינה הציגה למעלה ממאה פעמים את יכולתה הפסיכוקינטית, ובמקרים רבים - בתנאי מעבדה מבוקרים בקפדנות. היא הניעה עצמים, ופעם הניחה את ידה על זרועו של החוקר בנסון הרברט, ובתוך כך הכאיבה לו מאוד והותירה סימן דומה לכווייה, שנרפא רק לאחר כמה ימים. נראה שהיא פועלת לאחר שהיא מכניסה את עצמה למצב של לחץ; דופק לבה מגיע לפעמים לשיעור של למעלה מ-200 פעימות בדקה, הפעילות בחלק האחורי של מוחה גבוהה פי ארבעה משיעורה הרגיל, ובדו"ח אחד נמסר על שדה מגנטי המקיף את גופה. מדענים סובייטיים מכנים את הכוח שהיא מחוללת "ביואנרגטיקה".

ארצות הברית

כמה מהניסויים הרציניים ביותר לבדיקת הפסיכוקינזיס בעת האחרונה נערכו בעשור האחרון במיזורי, ארה"ב, שם ייסד ג'ון ג' נייהרדט, פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת אילינוי שבקולומביה, את "האגודה לחקר זיקה הרמונית וטלקינסיס" (SORRAT Society for - Research into Rapport and Telekinesis).

ויליאם קוקס, מומחה לפסיכוקינזיס וד"ר ג' ט' ריצ'רדס ישבו עם כמה ידידים בחשכה סביב תיבה חתומה שבתוכה הונחו דף חלק, עיפרון, אפונים מיובשים צבועים בלבן ובכחול, כמה מנקי מקטרות, כוסית, טבעות עור מקובעות היטב לתיבה מבפנים ושישה סלילי חוטים מושחלים על חוט מתכת. על החפצים פוזרה אבקת קפה כדי לגלות את תנועתם. עוד הם מחכים, ורחש של תזוזה ערנית נשמע מתוך התיבה. כשפתחו אותה הם ראו שאחד מסלילי החוטים נעלם לחלוטין, וחוט המתכת שעליו הושחלו היה מעוקם בצורה שונה; שני מנקי מקטרות ישרים התעקמו לטבעות שלובות זו בזו, וטבעות העור נקרעו ממקומן. התרחשויות דומות אירעו אחר כך, מקצתן הוסרטו. היו שטענו כי הסרטים הם עבודת אנימציה שנעשתה בידי קוקס, אך מומחים פסקו שעבודה כזאת אפשר לעשות רק במעבדת סרטים, וכזו לא הייתה לקוקס.


 

נספחים

א. צילום קירליאני 94

ב. התנסות חוץ-גופית (Astral Projection or Travel) 96

א. צילום קירליאני

מהו צילום קירליאני

אור מסוים נשפך על חידת "הישארות הנפש" של צמחים ועל הקשר בין הרוח לגוף אצל האדם בעזרת המצאה רוסית מהפכנית - המצלמה הקירליאנית. ב-1939 גילו החשמלאי סמיון קירליאן ורעייתו ואלנטינה, כי כשהם מצלמים ומשתמשים בזרם חשמלי בעל תדר גבוה, הם מקבלים תמונות של עצמים ושל יצורים חיים, המוקפים בהילה עדינה. כתוצאה מתגלית זו פיתח קירליאן את המכשיר הקולט את תנודות הקרניים האולטרה-סגולות ונקרא על שמו - המצלמה הקירליאנית.

הפרפסיכולוגים והספיריטואליסטים קוראים לתופעה 'אאורה' – הילה. הם טוענים שזוהי הוכחה לאמונה בדבר קיומו של 'הגוף הקוסמי', המתקיים יחד עם הגוף הפיזי של האדם או בעל החיים וממשיך לחיות אחריו. המדענים המערביים, שהם זהירים וספקנים יותר, סוברים שאולי נגרמת תופעת ה'אאורה' על ידי יוניזאציה של האטמוספירה.

ביו-פיזיקאים וביו-כימאים מאוניברסיטה באלמה-אטה בקזחסטן בדקו את שדה האנרגיה הנראה בתצלומים של קירליאן בעזרת מיקרוסקופ אלקטרונים, וכינו אותו 'גוף הפלסמה הביולוגי'.  כמו כן, התגלה קשר בין הנקודות בהילה שמהן יוצאים ההבזקים, לבין הנקודות העיקריות המשמשות באקופונקטורה.

בארצות הברית עסקו בחקר התופעה הקירליאנית ד"ר ויליאם טילר, ד"ר קנדל ג'ונסון, ד"ר תלמה מוס ועוד. המחקרים המפורסמים ביותר הם של תלמה מוס, פסיכולוגית שבדקה את המצב הפסיכולוגי של המצולמים. היא חקרה גם את האנשים העוסקים בעיסוקים רוחניים, בעזרת המכשיר הקירליאני. היא מחזיקה בדעה שההילה היא אנרגיה רוחנית הנפלטת מגוף חי. גם המדען הסובייטי ד"ר איניושין, מראשוני החוקרים של התופעה, סבור כי ההילה לא נגרמת על ידי זרם חשמלי, אלא מדובר באנרגיה ביולוגית האופיינית לכל אורגניזם חי וקרויה ביופלסמה. "כל דבר חי אינו רק בעל גוף פיזי המורכב מאטומים ומולקולות, אלא יש לו גם גוף של אנרגיה המקביל לו" - כתב איניושין בעבודתו.

קנדל ג'ונסון סבור שזהו ההסבר לתופעה הקירליאנית. בספרו The Living Aura הוא כותב: "יכול להיות שסוג זה של קרינה ייתן לנו יותר מידע על אפשרות של קיום אנרגיה בלתי נראית. זה יכול לתת לנו אפשרות להציץ לתוך הצד הבלתי חומרי של החיים".

ההילה משקפת מצבי בריאות

הצילום במצלמה הקירליאנית מגלה שיש הבדל בין תבנית האור הנפלט מעלה בריא, לבין זה הנפלט מעלה חולה בצמח אחד. ממצא זה התקשר לגילוי שההילה של אדם משתנה בהתאם למצב בריאותו. התבוננות מעמיקה העלתה, כי מחלה מראה את ביטויה בהילה לפני שהיא מתגלית באופן פיזי מוחצן. הפרעה בריאותית מתגלית בהילה ככתמים כהים או מנומרים בתוך השדה הצבעוני של ההילה. עם התפרצות המחלה מתגבר ביטויה בהילה, הוא דועך לאחר ההבראה ומותיר צלקת תמידית, רישום תמידי בשדה ההילה.

מתברר, כי ניתן לאבחן מחלות בשלבים ראשוניים להתהוותן, כאשר אין עדיין סימפטומים חיצוניים למחלה. ענף זה של שיטת קירליאן מעניק אפשרות נוחה ומדויקת יותר להבחין במחלת הסרטן, כשעודנה בשלבים ההתחלתיים שלה והיא ניתנת לריפוי.


 

צילומים של חולים במחלות נפש הראו בתחילה הילה בצבע מטושטש וקרינה חלשה סביב האצבעות. זמן קצר לאחר קבלת הטיפול הרפואי נראתה תמונת אצבעותיהם של החולים כתמונה של אנשים בריאים, מה שהעיד על התאוששות והחלמה. מחקרים הראו שצבע אדום חזק, המופיע על טביעת האצבע המצולמת, הצביע על מצב נפשי קשה, ולעומתו הכחול העיד על מצב נפשי נורמלי ובריא.

לא רק הילה של איבר קיים נראית בצילום הקירליאני, אלא גם של חלקים חסרים; עלה שנחתך - עדיין מופיעה הילתו בתצלום שצולם מיד לאחר החיתוך. יש הקושרים תופעה זו לעובדה הידועה שקטועי יד או רגל חשים בקיומם של "איברי רפאים", לאחר שאיבריהם הממשיים נקטעו.  תופעת עלה הרפאים, אולי הקשה ביותר להסבר מדעי מקובל, פותחת פתח למחשבה חדשה בניסיון להסביר את טבעם של החיים. ללא ספק, מצאנו רובד חדש של הקיום, אשר מגלה את תכונת הגוף החי להקרין מטען מסוים של אנרגיה שאינה מוכרת בתופעות הפיזיקליות הידועות עד כה. שמירת הצורה של ההילה לאחר שינוי צורתו של גוף חומרי-ביולוגי, מעידה על היותה של הילה כזאת ישות בפני עצמה; דבר, שנחשב עד היום להשקפת עולם מיסטית.

"אנשים קטועי איברים מתלוננים פעמים רבות על כאבים דמיוניים באיבר החסר. כאבים אלו מכונים 'כאבי פנטום'. לטענת אנשים בעלי כושר ראיה על-חושית, מקורם של כאבים אלו הנו בהילה אשר אינה חסרה".

ב. התנסות חוץ-גופית (Astral Projection or Travel)

יציאה נפשית מחוץ לגוף

התופעה של יציאת החלק ההכרתי של האדם מחוץ לגופו, נקראת בשם הציורי 'מסעות שמימיים' או 'אסטרליים'. יציאת הנפש מהגוף מתרחשת בדרך כלל כאשר האדם נמצא תחת לחץ נפשי כבד, כאשר חייו נמצאים בסכנה, או על ידי פעולות מסוימות שיפורטו בהמשך.

מחקרים חדשים מוכיחים שניתן לעורר חוויות על-טבעיות באמצעות חומרים מסוימים, לדוגמא L.S.D, KETALAR - HYDROCHLORIDE KETAMINE או באמצעות היפנוזה ושיטות דומות ושאין צורך להגיע למוות קליני דווקא. גם עקב שימוש בסם נוצר ניתוק מהחיים, וייתכן שהאדם מתחבר באמצעותו למאגרי מידע סמויים המצויים בו, לכוחות הרוחניים שברגיל אין לו גישה אליהם. להלן סיכום מתוך הספר What survives? בעריכת פרופ' גרי דור וג'רמי פ' טארצ'ר:

פרופ' דור מדווח על ניסוי בחולה ריצ'רד, שסבל מדיכאון, והוא טיפל בו באמצעות L.S.D. ריצ'רד דיווח על מצב אסטראלי, שבו הרגיש בנוכחות ישויות אחרות, במרחב שונה מהקיום הרגיל. הם מסרו לו הודעות טלפתיות. אחד מהם, בשם לדיסלאב, מסר לו שם כתובת וטלפון מדויקים של משפחה בעיר קרומאריץ במוראביה, צ'כוסלובקיה, וביקש ממנו למסור כי הוא מרגיש מצוין ומטפלים בו טוב. פרופ' דור עצמו צלצל אליהם, לאחר היסוסים, ולתדהמתו אמרה לו האם, כי בנה נפטר לפני שלושה חודשים. לריצ'רד לא הייתה שום דרך הגיונית להכיר שם, כתובת וטלפון מדויקים של משפחה שמעולם לא שמע עליה וגרה ביבשת אחרת.

וולטר פנקה, חוקר בתחום זה במרכז למחקר פסיכיאטרי במרילנד, נפטר בשנת 1971 במהלך צלילה. אלמנתו, גם חוקרת בתחום, ביקשה ליצור אתו קשר באמצעות L.S.D, בנוכחות פרופ' דור. היא הצליחה ליצור קשר עם בעלה ולמדה ממנו מהן בקשותיו האחרונות בנוגע לילדיהם ולרכושם המשותף. הוא ביקש ממנה להחזיר לחבר ספר ששאל ממנו, ולא הספיק להחזיר. הוא ציין את שם החבר, את מיקום הספר על מדף באחד מחדרי הבית ואת מספרו הסידורי של הספר. הפרטים היו מדויקים להפליא.

פרופ' דור מתאר את סיפורו של קרל, אמריקני שעבר טיפול הומוטרופי הכולל גם תרגולי נשימה מיוחדים. תוך כדי התרגול החל קרל לחוש אירועים דרמטיים במקוטע, מארץ אחרת ומתקופה אחרת. הוא מצא את עצמו בעיצומם של קרבות - חיילים נלחמים, מחילות תת-קרקעיות, מחסנים, חומות וביצורים המשקיפים על האוקיינוס. הוא היה נבוך. החיילים נראו לו ספרדים, אולם הנוף נראה אירי או סקוטי. תחושותיו הלכו והתחדדו, והתמונות כללו קרבות פנים אל פנים, וטבח דמים. הוא לא היה לוחם אלא כומר והייתה לו טבעת שעליה היו חקוקות ראשי תיבות. לאחר הטיפול, קרל החליט לנסוע לאירלנד. שם הוא נמשך במיוחד לחורבות של טירה בשם "מבצר הזהב". כשחקר את ההיסטוריה של המבצר, הוא גילה כי בעבר הרחוק ערכו בו חיילים אנגליים טבח בחיילים ספרדים שכבשוהו קודם לכן. בהמשך חקירתו הוא גילה כי בין הספרדים היה גם כומר שנרצח יחד עם הלוחמים. שמו של הכומר תאם את ראשי תיבות שהיו על הטבעת שהוא "ראה" בזמן הטיפול!

ישנם דיווחים של חולי לב שעברו ניתוחים מסובכים וסיפרו כי היו מסוגלים לצפות בניתוח שנעשה בגופם באופן אובייקטיבי לחלוטין - רוחם יצאה מגופם, והם הביטו על מעשי הרופאים והאחיות מלמעלה, ועל הגוף המנותח שהיה למעשה גופם. נשמתם חזרה לגוף השוכב במיטה כאשר השפעת הסם המרדים פגה, והם חזרו להכרתם. חלק מהחולים סיפרו כי העדיפו להתרחק מחדר הניתוחים, ולצאת למסע שבו פגשו את קרובי משפחתם וידידיהם שמתו מכבר, בטרם יחזרו לגופם.

להתנסות בחוויית סף המוות יש מן המשותף עם התנסויות חוץ-גופיות. שתי חוויות אלה קשורות בהיפרד הרוח או הנפש מהגוף, ולרובן השפעה עמוקה על המתנסים בהם.

"כנודע, אין להסתמך על ספרות מדעית בכל היוצא מחוץ לגבולי המישוש והחוש, אלא רק במה שהעלו ומעלים חוקרים בחקירות שכליות, שכולן אינן אלא השערות מתחלפות ומשתנות מזמן לזמן, אלא אפילו ידיעות שלהם על תופעות מוחשיות - אין לרובן בסיס שאפשר לבנות עליו. עם כל זה לא אמנע מלהביא אחת התופעות שקראתי בעיתון "הבוקר" מיום י"ב בכסלו תרח"ץ. שם מעתיק העיתונאי מספרות מדעית היוצאת לאור בפריז, של חוקרים צרפתיים, החוקרים תופעות על סף המוות. ומספר שם ד"ר אינסאר, הגר אז בפאריז ברחוב יעקב, כי כששכבה אמו כחולה אנושה זמן קצר לפני הפטירה, נפתחה הדלת מאליה ללא שום סיבה הנראית לעין, כגון רוח. גם הדלת שבין חדר החולה לאולם האוכל וגם הדלת השנייה באותו מסדרון. וכל המסובים, בני המשפחה והרופא, ראו לפתע צלם אדם ממש, כאותו הגוף של האדם החולה, עובר בשקט בין שתי הדלתות ונעלם, ומיד נסגרו שתי הדלתות בבת אחת. המסובים לשולחן הוכו בתדהמה. הם נכנסו לחדר החולה ומצאוה שקועה בתרדמה. ... והכותב מסיים שכל מקרה כזה מעורר את ההרגשה שמסביבנו העולם גדול ומלא הפתעות נסתרות. יש טוענים שאף בחיי האדם, כמו לאחר מיתתו, מסוגלת הנשמה או חלק ממנה להתנתק מן הגוף ולעבור למקום אחר, כנראה באמצעות הצֶלם הנ"ל".

המקרה של ד"ר טיטורט טומאלו

"ד"ר טיטורט טומאלו מאמין בתופעה של יציאה מהגוף הגשמי, הוא מאמין בכך הואיל והתנסה בזה בעצמו. הוא טוען שיציאה כזו, שתוארה על ידי מתים קליניים, אפשר ליצור באופן מלאכותי על ידי סמים מסוימים, אוטוסוגסטיה או המרצת המוח בזרמים חשמליים. ד"ר טומאלי מתאר את אחד ה"מסעות" שערך במעבדת אסטון בקנטאקי: הוא הרגיש כי הוא עוזב את גופו, עובר במנהרה ארוכה ואפלה ומגיע לביתו שבקנזאס. הוא ראה את אשתו נכנסת למטבח, שותה כוס מים וחוזרת לשכב על הספה שבחדר. הוא היה לידה דקות אחדות, ולאחר מכן ניגש למראה התלויה על הקיר. כל בבואה לא נשתקפה במראה. ד"ר טומאלו לא סיפר דבר לאשתו על הניסוי. ערב אחד, ימים אחדים לאחר מכן, סיפרה לו אשתו על מאורע מוזר שאירע: "כשהיית בקנטאקי, שכבתי על הספה והרגשתי צל מתקרב אליי. הצל עבר למראה, שהה קצת ונעלם". "לאור ניסויים אלו", מסכם ד"ר טומאלו, "אין לי ספק שיש משהו הנשאר בחיים לאחר מותו של הגוף".

הבדיקה המדעית של תופעת ההתנסות החוץ-גופית

התנסויות חוץ-גופיות אינן נדירות כשם שאולי נוטים לחשוב. אנשים רבים עברו חוויה זו על בשרם; הם ראו את עצמם דרך רוחם שנפרדה מגופם הפיזי. בשנת 1953 פרסם ג' ה' מ' וייטמן דו"ח, שבו סיכם יותר מ-500 מקרים של "התנתקות מהגוף הגשמי" שדווחו בקונגרס לפרפסיכולוגיה שהתקיים באוטרכט שבהולנד. רוב המקרים נבדקו ביסודיות המרבית האפשרית במקרים כאלה.

בשנת 1961 היו רוברט קרוקול וסליה גרין שותפים בהקמת "המכון למחקר פסיכופיזי" באוקספורד. קרוקול פרסם בכמה ספרים ניתוח של התנסויות חוץ-גופיות, ובחן גורמים אחדים המשותפים לכולן - ככל הנראה, ההתנסות מתחילה בידיים ובכפות הרגליים, והיא מלווה לעתים קרובות בקולות נקישה.

מחקר מעניין ביותר ערך הפרפסיכולוג ד"ר צ'ארלס ט' טרט, מבית הספר לרפואה שבאוניברסיטת וירג'יניה. במחקר השתתף רוברט מונרו, פרסומאי אמריקני, שהתנסותו החוץ-גופית הראשונה אירעה בשנת 1958. מעורבותו של מונרו בנושא הייתה כה עמוקה, עד שבשנת 1982, תחת עינם הבוחנת של הבודקים, חברי האגודה האמריקנית לפסיכיאטרייה, נתבקש מונרו להעביר את עצמו מחדר אחד לאחר ולקרוא מספר בן חמש ספרות שהיה רשום על דף שהונח על מדף גבוה מחוץ לשדה הראייה של העומד על הרצפה. הוא לא הצליח לעשות זאת, אך דיווח שכאשר היה 'מחוץ לגופו' ראה את האישה שעקבה אחרי רישומי פעימות לבו וגלי מוחו מדברת עם גבר במסדרון. הטכנאית הודתה אחר כך שבאותה שעה הייתה במסדרון עם בעלה. טרט פסק שתוצאות הניסוי לא הכריעו לכאן או לכאן. על כל פנים, לאחר מכן הצליחה נבדקת בלתי מזוהה לקרוא מספר בן חמש ספרות בהיותה מחוץ לגופה. במסמכי המעקב נרשם, כי באותה שעה לא הראתה האישה שום סימנים של שינה עמוקה או של חלימה. טרט בדק גם אישה צעירה שטענה כי לעתים היא מוצאת את עצמה מרחפת בחדר השינה שלה ונוגעת בתקרה, ובו זמנית היא מסוגלת לצפות בגופה המצוי במיטתה. האישה חוברה למכונת אא"ג במעבדה של מכון לפרפסיכולוגיה, ונעשה מעקב אחר גלי מוחה. היא נתבקשה לזהות מספר שהונח על מדף גבוה, סמוך לתקרה. האישה הצליחה לזהות את המספר, אף על פי שגופה היה קשור למכונת האא"ג.

ניסויים אחרים הוכתרו לפעמים בהצלחה, אך לעתים קרובות יותר לא עלו יפה. כמדומה, כאשר האווירה שבה מבוצעים המבחנים הללו עוינת, נכשלים הניסויים.

כיצד נערך 'המסע השמימי'?

רוברט מונרו, עיתונאי אמריקני ומנהל תחנת רדיו, עבר על בשרו מסעות אסטרליים רבים. הוא יסד את המכון למחקר המוח בוירג'יניה וחיבר ספר שנקרא 'מסעות מחוץ לגוף' (1971).  מונרו מאמין שכל אחד יכול ליהנות ממסע שמימי שבו הנשמה יוצאת מהגוף. הועלתה הסברה, כי עד 20 אחוזים מכלל האוכלוסייה יכולים לצפות שתהיה להם התנסות חוץ-גופית בזמן מסוים בחיים.

מונרו ממליץ למתנסה שישכב בנוחות, בלי בגדים מגבילים, בחדר חמים וחשוך, כשראשו מופנה לכיוון צפון. על פי ניסיונו, מבשרות תנודות על בוא ההתנסות החוץ-גופית, ובשלב זה די אם ידמה את עצמו מרחף לחופשי מהגוף, כדי לעשות כן בפועל. כדי לחזור למצב הרגיל, ברגע שהמתנסה מוכן לזה, עליו פשוט לכפות את רצונו על שתי הישויות - הגוף המרחף וגוף "הבית" - לשוב להיות אחת.

שתף מאמר זה: שתף מאמר זה: Google Del.icio.us Digg Facebook Technorati
עדכון אחרון ב-חמישי, 03 יוני 2010 22:42
 

הוספת תגובה

השימוש במערכת התגובות הוא רק כאמצעי לדיון ולא לשם פגיעה באף אדם, דעה או קבוצה. צוות האתר מבקש לשמור על כללי נימוס, להמנע משפה פוגעת או בוטה. אין לאתר מנוף אחריות על תוכן המודעות אך אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לערוך או למחוק הערות שלא עומדות בכללים הנ"ל. גלישה נעימה!


קוד אבטחה
רענו